אני אסביר.
הבנות שלי חולות ספרים. המתנה המועדפת עליהם תמיד תהיה ספר. כמות הספרים שיש להן בחדר לא תבייש ספרייה עירונית, וכקוראת כפייתית בעצמי אני זורמת איתן.
בחודשים האחרונים מצאנו עצמנו משתעשעות רבות עם ספר הילדים המקסים, נמרת.
את הספר כתבה אורנה לנדאו ובקצרה אספר שהוא מתאר ילדה קטנה שקמה בבוקר אחד עם הרגשה משונה. תוך כדי שהיא ואמה בודקות מה גורם להרגשה המוזרה היא הפכה לנמר.
במהלך היום ינסו האמא והאחים של הקטנה למצא מזור למחלתה ומשנואשו החליטו לקחת אותה הבית ולפנק אותה עד שהנמרת תעבור.
לכאורה, ספר ילדים קלאסי, נכון?
אבל הסוף שלו כובש!
למחרת בבוקר קמה הילדה כשהיא בריאה
לחלוטין ואמה ששמחה מאוד לראות את בתה
שהבריאה שמה לב שגם היא בעצמה מרגישה
קצת "מוזר"..
כאמהות אנחנו נמצאות, נוכחות וזמינות תמיד. ערבות לאושר, מתאבדות על כל משאלה וחלום ואילו אנו תמיד במקום האחרון. לי היה ברור לחלוטין שברגע שאתמסד ואתחייב, אקדיש כל רגע בחיי לטובת אושר יקיריי. לא ניסיתי להלחם בזה. לא ניסיתי לשמר את הכיף שברווקות. ויתרתי מרצון ועם טונות אהבה על ההנאות שלי במטרה להקדיש כל דקה פנויה למשפחתי האישית. אל תטעו, אני ממש לא אמא כפייתית אבל מאוד טוטאלית. זו אני, טוטאלית בכל מה שאני עושה, בטח כשזה נוגע לגוזלים שלי. אבל לחיים דינאמיקה משלהם והם אלו שמכתיבים לנו את הקצב, וגם יודעים מתי לשים לנו ברקס ולומר בעדינות "תעצרי רגע ותנשמי"... קחו כמה שנים אחרונה ודמיינו בחורה שלא עוצרת, נקודה. מתאבדת על כל משימה כובשת כל יעד, מסמנת וי על כל מטרה, יו ניים איט. אבל בתקופה האחרונה אני מרגישה הרגשה מוזרה, כמו רדומה ורק כשפגשתי בספר המקסים, הבנתי מה מקור הבעיה. חליתי בנמרת.
בפסח הזה, מזערתי עד כדי כלום עבודות שונות ומשונות. ברגעים הכי קרייטים (שנייה לפני שנכנס החג,
כשטונות של עבודות בית ממתינות לי..) מצאתי עצמי מורחת לק, שמה אודם ושמלה ויוצאת לטיול עם הבנות. ההבנה וההכרה שלפעמים אנחנו נמצאים בעשייה מתמדת אבל לפעמים ב"הולד" היכתה בי בכל החוזק והבנתי יותר מכל שאין לי מה להלחם, כמו תמיד. החלטתי שאני מקבלת את ה"הולד" באהבה וללא תסכול. משתבללת בתוך עצמי, מוסרת את עצמי בשלמות לידיי אהוביי ומניחה להם לפנק אותי, עד שהנמרת תעבור..:)
אני ממליצה לכם בחום רב לקנות את הספר. מלבד היותו ספר מקסים הוא מעביר בצורה משעשעת לילדים שלנו שגם "סופר מאם" צריכה שניה לעצמה.
המשך חג שמח, ליהי
הבנות שלי חולות ספרים. המתנה המועדפת עליהם תמיד תהיה ספר. כמות הספרים שיש להן בחדר לא תבייש ספרייה עירונית, וכקוראת כפייתית בעצמי אני זורמת איתן.
בחודשים האחרונים מצאנו עצמנו משתעשעות רבות עם ספר הילדים המקסים, נמרת.
 |
במהלך היום ינסו האמא והאחים של הקטנה למצא מזור למחלתה ומשנואשו החליטו לקחת אותה הבית ולפנק אותה עד שהנמרת תעבור.
לכאורה, ספר ילדים קלאסי, נכון?
אבל הסוף שלו כובש!
למחרת בבוקר קמה הילדה כשהיא בריאה
לחלוטין ואמה ששמחה מאוד לראות את בתה
שהבריאה שמה לב שגם היא בעצמה מרגישה
קצת "מוזר"..
 |
| בלי הרבה מילים אבל עם המון משמעות נסתרת הספר חותם בתמונה קטנה בודדה של נמרה מכונסת בתוך עצמה וילדה קטנה שמחבקת וממתינה לאמה שתבריא ותשוב אליה. |
כאמהות אנחנו נמצאות, נוכחות וזמינות תמיד. ערבות לאושר, מתאבדות על כל משאלה וחלום ואילו אנו תמיד במקום האחרון. לי היה ברור לחלוטין שברגע שאתמסד ואתחייב, אקדיש כל רגע בחיי לטובת אושר יקיריי. לא ניסיתי להלחם בזה. לא ניסיתי לשמר את הכיף שברווקות. ויתרתי מרצון ועם טונות אהבה על ההנאות שלי במטרה להקדיש כל דקה פנויה למשפחתי האישית. אל תטעו, אני ממש לא אמא כפייתית אבל מאוד טוטאלית. זו אני, טוטאלית בכל מה שאני עושה, בטח כשזה נוגע לגוזלים שלי. אבל לחיים דינאמיקה משלהם והם אלו שמכתיבים לנו את הקצב, וגם יודעים מתי לשים לנו ברקס ולומר בעדינות "תעצרי רגע ותנשמי"... קחו כמה שנים אחרונה ודמיינו בחורה שלא עוצרת, נקודה. מתאבדת על כל משימה כובשת כל יעד, מסמנת וי על כל מטרה, יו ניים איט. אבל בתקופה האחרונה אני מרגישה הרגשה מוזרה, כמו רדומה ורק כשפגשתי בספר המקסים, הבנתי מה מקור הבעיה. חליתי בנמרת.
בפסח הזה, מזערתי עד כדי כלום עבודות שונות ומשונות. ברגעים הכי קרייטים (שנייה לפני שנכנס החג,
כשטונות של עבודות בית ממתינות לי..) מצאתי עצמי מורחת לק, שמה אודם ושמלה ויוצאת לטיול עם הבנות. ההבנה וההכרה שלפעמים אנחנו נמצאים בעשייה מתמדת אבל לפעמים ב"הולד" היכתה בי בכל החוזק והבנתי יותר מכל שאין לי מה להלחם, כמו תמיד. החלטתי שאני מקבלת את ה"הולד" באהבה וללא תסכול. משתבללת בתוך עצמי, מוסרת את עצמי בשלמות לידיי אהוביי ומניחה להם לפנק אותי, עד שהנמרת תעבור..:)
בתוך כך מצאתי כמה רגעים של אושר ממש.
אני ממליצה לכם בחום רב לקנות את הספר. מלבד היותו ספר מקסים הוא מעביר בצורה משעשעת לילדים שלנו שגם "סופר מאם" צריכה שניה לעצמה.
המשך חג שמח, ליהי
