אתמול מישהי אמרה לי שיש אנשים שאין להם ברירה. שאני פריווילגית ושלא כל אחד יכול לוותר על עבודה או להוריד הילוך. ועניתי לה שאני מסכימה איתה. אני מסכימה ב 100% שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד.
למעשה, גם אני בעצמי לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד. אני חייבת להכניס X כסף כל חודש בנוסף למשכורת של בן הזוג שלי, אחרת אנחנו לא נגמור את החודש. אז אני מבינה שאני חייבת עבודה אבל בתוך ההבנה הזו אני בוחרת במה לעבוד וכמה. אני בוחרת על מה לשים פוקוס, מה חשוב לי יותר ממה ואילו מחירים אני לא מוכנה לשלם.
היא סיפרה שהיא עובדת במשרה מלאה. היא קמה בחמש וחצי בבוקר, מפזרת ילדים לפני שמונה ועולה על הפקקים
בדרך למשרד. בשעה חמש אחה"צ היא עולה על אותם הפקקים חזרה בתקווה להגיע בזמן ולשלוף אותם מהצהרונים לחוגים/ימי הולדת/שיעורי בית.
וכשאת מגיעה הביתה מה קורה? שאלתי והיא ענתה שהילדים יושבים לשיעורים/טלויזיה/מחשב, לא בהכרח בסדר הזה ולא הכל הולך חלק
ואת שם? שאלתי, את עם הילדים בשעתיים האלה של אחר הצהרים עד לזמן מקלחות וארוחת ערב?
והיא ענתה שכן אבל את יודעת איך זה. יש שיחות טלפון לתיאומים עם הבן זוג מתי הוא מגיע לאסוף מהחוגים/עובר בסופר/אוסף מהמכבסה. יש שיחות מהעבודה איזה זה ומה עם ההוא. יש שיחות מחברה/אחות/אמא שהיא לא הספיקה לקחת במהלך היום אז היא היא מרגישה צורך לענות כי כשהילדים כבר במיטה היא מתרסקת ואין לה כח לאף אחד.
אז את לא באמת עם הילדים, אמרתי והיא חייכה ולא ענתה.
ואיך אתם עם כסף? ותרגישי בנוח אם אני פולשת לאיזור שלא בא לך לדבר עליו.. והיא ענתה לי, דברי חופשי
המשכורת שלך, שאלתי, היא בדיוק מה שאתם צריכים? והיא אמרה שכן.
ושאלתי אם יש לה מנוי לקנטרי ומתי הם נסעו לחו"ל פעם אחרונה וכל כמה זמן הם יוצאים לסופ"ש ובאיזה תדירות היא קונה בגדים ונעלים וחפצים. סתם חפצים. וכמה פעמים הם אוכלים בחוץ. וכמה הם יושבים לקפה.
והיא ענתה שכן. על הכל היא ענתה כן. והרבה. אז היא חייבת את המשכורת הזו בשביל כל זה.
סיפרתי לה עלי שמעולם לא עבדתי כשכירה בתור אמא וחיפשתי אלטרנטיבה שלא תדרוש ממני לעמוד בלחצים כאלה. ופניתי לעצמאות והעסק שלי שאב אותי עד כי הוא פשוט לא השתלם לי - לא כי הוא לא היה רווחי אלא כי הוא פשוט התנגש לי עם המשפחה. ואם זה תלוי בי אין לי בעיה לעבוד כמוכרת בחנות בשביל להתפרנס ולשמור על איזון בבית.
והיא שאלה אותי מה אומר האגו שלי על זה? ועניתי לה ששום כלום כי לו היה אומר לי משהו כנראה שהיה לי רעש
בראש והייתי מחפשת לחזור למרכז העיניינים אבל יש לי שקט. שקט טוב שאני מעוניינת לשמור.
אמרתי לה שהכלבה שלנו לולה והחתולה שלנו סופי לא בחרו להגיע אלינו. אני הבאתי אותן ואני צריכה לדאוג שלא יחסר להן כלום. זאת האחריות האישית שלי.
אמרתי לה שהילדים שלנו לא בחרו לרדת לעולם הזה. אנחנו הבאנו אותם. ואנחנו חייבים לקחת עליהם אחריות ולדאוג להם מעבר לאוכל, שתיה ביגוד והנעלה. לא מגיע להם לחיות בסיר לחץ רק כי אנחנו חושבים שאנחנו חייבים לעבוד מסביב לשעון ולקנות בלי סוף.
ושהדבר האחרון שהייתי רוצה שיקרה זה לדבר על ליבן של הבנות שלי בגיל ההתבגרות ושהן יענו לי Say What ???
רק כי לא הייתי שם בדרך...
אז מה עובד לך? היא שאלה
ועניתי לה שבאופן טבעי כשיש לי רצון אחד חזק, כל השאר הם בדרגת חשיבות נמוכה ממנו - הקצאת משאבים פשוטה
אנחנו לא נוסעים לחו"ל ולא יוצאים הרבה לסופ"ש ולא אוכלים בחוץ כמעט. ובבלאק פריידי קבעתי עם חברה ללכת לויצו כי היה חסר לי מעיל לנעמי וכי לא היה בא לי להוציא 150 ש"ח לתקופת החורף הקצרה שלנו. את הכסף הזה שמרתי בשביל להנות איתן בחופשת חנוכה. זה לא שאני לא אוהבת לקנות בגדים חדשים, אני פשוט לא מעוניינת לעבוד יותר ממה שדרוש לי על חשבון הזמן הפנוי של המשפחה שלי ושל עצמי. זה אולי נשמע יומרני אבל זו האמת. את הבת הקטנה והמתוקה שלי, בת השנה לא ממש מעניין איזה מעיל היא תלבש, כל עוד חם ונעים לה. פעם היה חושב לאמא שלה מה היא לובשת, ומה יגידו, והיום לא. חשוב לי להיות כאן, ולתווך להם את העולם ואת הרגשות שלהן בתוכו.
והיא אמרה שלקבל החלטות כאלה צריך אומץ ועניתי לה שלקח לי שנתיים להגיע למקום הזה ושלרוץ יום אחרי יום מחמש וחצי בבוקר ולגמור את היום עם הלשון בחוץ צריך אומץ לא פחות. והיא נשארה בשקט וחשבה.
ולגבי הפריוולגית, הזמנתי אותה למפגש של בראשית הייתי אני (מבטיחה לעדכן ברגע שאקבע מועד חדש)
לשמוע את הסיפור שלי ולחשוב שוב אם המושג הזה פוגש אותי לדעתה באיזשהו אופן.
למעשה, גם אני בעצמי לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד. אני חייבת להכניס X כסף כל חודש בנוסף למשכורת של בן הזוג שלי, אחרת אנחנו לא נגמור את החודש. אז אני מבינה שאני חייבת עבודה אבל בתוך ההבנה הזו אני בוחרת במה לעבוד וכמה. אני בוחרת על מה לשים פוקוס, מה חשוב לי יותר ממה ואילו מחירים אני לא מוכנה לשלם.
היא סיפרה שהיא עובדת במשרה מלאה. היא קמה בחמש וחצי בבוקר, מפזרת ילדים לפני שמונה ועולה על הפקקים
בדרך למשרד. בשעה חמש אחה"צ היא עולה על אותם הפקקים חזרה בתקווה להגיע בזמן ולשלוף אותם מהצהרונים לחוגים/ימי הולדת/שיעורי בית.
וכשאת מגיעה הביתה מה קורה? שאלתי והיא ענתה שהילדים יושבים לשיעורים/טלויזיה/מחשב, לא בהכרח בסדר הזה ולא הכל הולך חלק
ואת שם? שאלתי, את עם הילדים בשעתיים האלה של אחר הצהרים עד לזמן מקלחות וארוחת ערב?
והיא ענתה שכן אבל את יודעת איך זה. יש שיחות טלפון לתיאומים עם הבן זוג מתי הוא מגיע לאסוף מהחוגים/עובר בסופר/אוסף מהמכבסה. יש שיחות מהעבודה איזה זה ומה עם ההוא. יש שיחות מחברה/אחות/אמא שהיא לא הספיקה לקחת במהלך היום אז היא היא מרגישה צורך לענות כי כשהילדים כבר במיטה היא מתרסקת ואין לה כח לאף אחד.
אז את לא באמת עם הילדים, אמרתי והיא חייכה ולא ענתה.
ואיך אתם עם כסף? ותרגישי בנוח אם אני פולשת לאיזור שלא בא לך לדבר עליו.. והיא ענתה לי, דברי חופשי
המשכורת שלך, שאלתי, היא בדיוק מה שאתם צריכים? והיא אמרה שכן.
ושאלתי אם יש לה מנוי לקנטרי ומתי הם נסעו לחו"ל פעם אחרונה וכל כמה זמן הם יוצאים לסופ"ש ובאיזה תדירות היא קונה בגדים ונעלים וחפצים. סתם חפצים. וכמה פעמים הם אוכלים בחוץ. וכמה הם יושבים לקפה.
והיא ענתה שכן. על הכל היא ענתה כן. והרבה. אז היא חייבת את המשכורת הזו בשביל כל זה.
סיפרתי לה עלי שמעולם לא עבדתי כשכירה בתור אמא וחיפשתי אלטרנטיבה שלא תדרוש ממני לעמוד בלחצים כאלה. ופניתי לעצמאות והעסק שלי שאב אותי עד כי הוא פשוט לא השתלם לי - לא כי הוא לא היה רווחי אלא כי הוא פשוט התנגש לי עם המשפחה. ואם זה תלוי בי אין לי בעיה לעבוד כמוכרת בחנות בשביל להתפרנס ולשמור על איזון בבית.
והיא שאלה אותי מה אומר האגו שלי על זה? ועניתי לה ששום כלום כי לו היה אומר לי משהו כנראה שהיה לי רעש
בראש והייתי מחפשת לחזור למרכז העיניינים אבל יש לי שקט. שקט טוב שאני מעוניינת לשמור.
אמרתי לה שהכלבה שלנו לולה והחתולה שלנו סופי לא בחרו להגיע אלינו. אני הבאתי אותן ואני צריכה לדאוג שלא יחסר להן כלום. זאת האחריות האישית שלי.
אמרתי לה שהילדים שלנו לא בחרו לרדת לעולם הזה. אנחנו הבאנו אותם. ואנחנו חייבים לקחת עליהם אחריות ולדאוג להם מעבר לאוכל, שתיה ביגוד והנעלה. לא מגיע להם לחיות בסיר לחץ רק כי אנחנו חושבים שאנחנו חייבים לעבוד מסביב לשעון ולקנות בלי סוף.
אמרתי לה שאת כולנו גידלו הורים שלא למדו הורות. לחלק יצא טוב ולחלק פחות. כך או כך כולנו סוחבים איתנו את השיט שקיבלנו בבית ושהמשימה שלי בגלגול הזה היא לתקן את עצמי בכדי להעניק לבנות שלי את מה שמגיע להן מלכתחילה - ילדות שפויה ובטוחה, חום ואהבה ותשומת לב והכוונה מוסרית ורגשית. ובשביל זה צריך זמן.
אמרתי לה שאין לי מה לעשות עם הדרך שבה גידלו אותי אבל אני יכולה לבחור מה לעשות מכאן והלאה. ושהדבר האחרון שהייתי רוצה שיקרה זה לדבר על ליבן של הבנות שלי בגיל ההתבגרות ושהן יענו לי Say What ???
רק כי לא הייתי שם בדרך...
אז מה עובד לך? היא שאלה
ועניתי לה שבאופן טבעי כשיש לי רצון אחד חזק, כל השאר הם בדרגת חשיבות נמוכה ממנו - הקצאת משאבים פשוטה
אנחנו לא נוסעים לחו"ל ולא יוצאים הרבה לסופ"ש ולא אוכלים בחוץ כמעט. ובבלאק פריידי קבעתי עם חברה ללכת לויצו כי היה חסר לי מעיל לנעמי וכי לא היה בא לי להוציא 150 ש"ח לתקופת החורף הקצרה שלנו. את הכסף הזה שמרתי בשביל להנות איתן בחופשת חנוכה. זה לא שאני לא אוהבת לקנות בגדים חדשים, אני פשוט לא מעוניינת לעבוד יותר ממה שדרוש לי על חשבון הזמן הפנוי של המשפחה שלי ושל עצמי. זה אולי נשמע יומרני אבל זו האמת. את הבת הקטנה והמתוקה שלי, בת השנה לא ממש מעניין איזה מעיל היא תלבש, כל עוד חם ונעים לה. פעם היה חושב לאמא שלה מה היא לובשת, ומה יגידו, והיום לא. חשוב לי להיות כאן, ולתווך להם את העולם ואת הרגשות שלהן בתוכו.
והיא אמרה שלקבל החלטות כאלה צריך אומץ ועניתי לה שלקח לי שנתיים להגיע למקום הזה ושלרוץ יום אחרי יום מחמש וחצי בבוקר ולגמור את היום עם הלשון בחוץ צריך אומץ לא פחות. והיא נשארה בשקט וחשבה.
ולגבי הפריוולגית, הזמנתי אותה למפגש של בראשית הייתי אני (מבטיחה לעדכן ברגע שאקבע מועד חדש)
לשמוע את הסיפור שלי ולחשוב שוב אם המושג הזה פוגש אותי לדעתה באיזשהו אופן.
