השבוע עלה לאוויר ערוץ האוכל החדש - FOODY עם פינה קבועה לנבחרת בלוגרים מוערכת ומנצחת.
אחרי שיחה עם חברה עלו בי כמה דברים שביקשו להיאמר או להיכתב. דברים שאני חושבת כבר כמה זמן ואני מצליחה לבטא עכשיו.
כמו שאני רואה את זה, כל אחד ואחת מהנבחרת המדהימה שזכתה להיכנס לפרויקט הזה סימן בדיוק כמוני לפני כמה שנים לא רבות יעד - להגיע לטלוויזיה. הדרך לשם עברה כמובן דרך בלוג ועבודה מול חברות מסחריות אבל הכיוון המובהק והחשיפה המרבית וההכרה בי כאוטוריטה מקצועית חשבתי, תגיע דרך הטלוויזיה.
אז איך זה שאני לא שם ? איך זה שעסקתי באוכל למחייתי בשנים האחרונות כמעט בכל אספקט - כתיבה, צילום, קייטרינג, פיתוח מתכונים, אירוח, סדנאות ומעדניה.. הצטלמתי, גם לטלוויזיה והצהרתי קבל עם ועדה שעוד אגיע למסך הגדול באופן קבוע בזכות הכישרון ולא במסלול ריאלטי..
מה קרה בדרך שייתר אותי מהפורמט הזה? האם לא התמדתי מספיק? האם בגלל שלקחתי הפסקה? האם בגלל שאני לא מספיק טובה/מוכשרת/מוכרת? האם אני לא מספיק רוצה?
שאלות שמבקשות מענה עלו מתוכי, אז ישבתי לכתוב מה היה מעשה במאפה בשבילי.
ומה שהתחיל אצלי כניסיון לתרץ איך קרה שהקולגות שלי השיגו את החלום בעוד אני נותרתי מאחור עלה על הכתב והתגבש לתובנות מגובות במעשים. תובנות מוכחות במעשים שלי.
מעשה במאפה הוא נס גלוי. נס גדול שקרה לילדה רעבה ומוזנחת שהשתוקקה לבית.
ילדה שגדלה להיות אישה שלא יודעת לבשל אבל מבקשת לחוקק זיכרונות בעבורה ובעבור המשפחה שלה.
כל כך רציתי להיות יכולה להאכיל אנשים בי ומתוכי ובשפע.
הייתי כה נחושה ללמוד ולהפוך לטובה ביותר.
וזה קרה. זה קרה לי בגדול.
זכיתי לבשל אוכל טעים ויפה ואלגנטי שאנשים ביקשו ממנו עוד ועוד.
הייתה בי אמונה כזו שההצלחה תאלחש את הכאבים הקשים שסחבתי איתי במשך שנים
זה לא עזר.
והנה הם יושבים להם האורחים שלי סביב שולחן מלא כל טוב וערוך למשעי בכלי יקרות
הם צוחקים ונהנים ויוצקים לתוכי חום ומילות אהבה ואני עומדת מולם כאמנית הסוואה ולא מסגירה את הפחד התהומי שזה יגמר. אני מחייכת וצוחקת ומעמידה פנים שאני על גג העולם ומתה מפחד שיעלו עלי שאני לא טובה כמו שאני מציגה. שיעלו על ההזדקקות שלי לאישור, למילה, למבט.
"טוב, אני מסכמת אחרי שהם הולכים, אין מצב שאני מאבדת את זה! אני יודעת מה אני אעשה, אני אשקיע עוד! אני אהיה יותר טובה, יותר ראויה, יותר מוצלחת - הרבה יותר מוצלחת. זה בטוח יעזור ! "
זה ממש לא עזר.
אמונת השווא הזו שלהיות מצליחנית ולכבוש יעדים יפתור לי או לפחות ישכיח לי את הזיכרונות המזעזעים על ההתעללות והאלימות הנפשית, המילולית והפיזית שעברתי תחזקה אותי בשנים האלו אבל גם פתחה פער עצום ביני לביני כי פחדתי פחד מוות שזה יגמר והאמנתי שאני חייבת להשקיע עוד ויותר והמידתיות הזו שנפגמה הפכה אותי לעבד של עצמי. בישלתי עבור כל העולם עד שבקושי נותר בי כוח לבני ביתי. ככל שנראיתי מצליחנית כלפי חוץ כך הפכתי למבודדת מהעולם ואת החלקים המרכזים באישיות שלי כבשתי לתוכי. ומתישהו כשהחיים הפכו להיות More of the same, הסכמתי להודות שהשיטה שלי - להיות מצליחנית - לא מצליחה לעזור לי. לא מצליחה לסתום את הבור הגדול שבתוך הלב שלי שמבקש כבר שנים להיסגר.
ומה עשיתי?
את הדבר הכי מפחיד בעולם שיכולתי לעשות - עצרתי את החיים.
עצרתי את מקור הפרנסה שלי
חירבתי את המוניטין ואת ההשקעה הכספית הגדולה של השנים האחרונות
ויתרתי על האהבה ותשומת הלב שחייתי דרכה וממנה
וחזרתי להיות במקום של אי ודאות לגבי מה יהיה בעתיד
עשיתי את כל זה בלי שמץ של פחד.
זו הייתה מין נקודה שהבנתי שהמחיר שאני משלמת על הבריחה מהילדות הזו ושמירת הסוד גבוה מהמחיר של להתעמת עם הרגשות הכואבים ולצאת לחופשי.
וזה מה שעשיתי - יצאתי לחקור למה אני כמו שאני - שחקנית מעולה שמעמידה פנים שאני שמחה כשאני עצובה, למה אני מרגישה מבודדת רוב הזמן, למה אני לוקחת על עצמי אשמה של הסביבה, למה חשוב לי להיות בסדר עם כולם, למה אני מרצה, למה אני בשליטה, למה אני לא מרגישה אהובה, למה אני מתחילה דברים ומפסיקה, למה קשה לי להודות שאני זקוקה לעזרה, למה אני מאמינה לאנשים שאומרים לי שאני מגזימה או רגישה מידי, למה אני מדחיקה... למה?
מבחורה מרצה שעסוקה באיך היא נתפסת בעיניי העולם וחיה לשם משוב ואישור התחלתי להתרכז בעצמי, בפעם הראשונה בחיים שלי- בכאבים שלי, בצרכים וברצונות שלי. להכיר בחסכים שלי שבאים לידי ביטוי בכל אספקט בחיים שלי - בתפיסה העצמית שלי, בביטחון שלי, באמונה שלי, בתקשורת ובמערכות היחסים שלי. להסכים להביט באמיתות המפחידות שמתגלות מולי על החיים שלי ולהיפרד מליהי שאני מכירה כמו שסיפרתי לעצמי ולעולם לעולמים. זו העבודה הכי קשה ומפחידה ושואבת אנרגיה ושם הגיע הדיוק למשמעות של מעשה במאפה בשבילי - עיסוק שהיממם אותי על היכולות הגבוהות, הכישורים והכישרונות שניחנתי בהן, על המקום שמילא את החסכים עצומים שקשורים באוכל ובהזנה ובשפע ועל זה שבראש ובראשונה היה עבורי כלי לטיפול עצמי מדהים שזיקק לי את היעוד שלי בגלגול הזה. לתת לעצמי חיים במקום שלא נתנו לי אותם. לתקן אותי, את יעל.
את הפוסט הקודם התחלתי בכך שאני חיה חיים קטנים ונעימים. כשקראתי אותו אחר כך חשבתי שזה מקסים שהגעתי למקום הזה. אני אוהבת לחיות חיים כאלה. אלו חיים מכווני דרך ולא מכווני מטרה כמו שחייתי עד לא מזמן. זה מרגיע אותי ומאפשר לי שקט ונחת בהתנהלות היומיומית שלי.
מידי פעם עוד מתקשרים אלי או כותבים לי אם אפשר לקבל הצעת מחיר לקייטרינג או מתי תהיה סדנת דים סאם או אם אני זקוקה לעובדים.. ולכולם עניתי עד לא מזמן שאני בחופשת לידה אבל האמת היא שהתשובה הזו היא בדיוק כמו המחשבה שהייתה לי שאני חייבת לעשות אוכל בטלוויזיה - אוסף של סיפורים שהיו נכונים עד לאותו רגע שהם חדלו להיות כאלה. לדעת לזהות איפה אני מונחת באמת ומה זה סתם סיפור זה כשרון חדש שלי שאני ממש אוהבת בי.
אני שמחה ומתרגשת בשביל חבריי ומכרי בנבחרת של FOODY, הם ללא ספק הגשימו חלום. אין לי ספק שלו המשכתי בנתיב ההוא הייתי אחת מהם. והיום אני יודעת שזה לא היה נכון עבורי. זה היה מרחיק אותי מעצמי עוד יותר ודן אותי לאומללות וניכור עצמי מתמשך. למזלי רצון חזק יותר תפס את המקום של לרצות להמשיך לעשות אוכל לשם פרנסה עכשיו. רצון לתקן את עצמי בעבורי ובעבור דור ההמשך שלי. אני בתוך מסע שיתכן ולא יגמר לעולם, מודה על זה שהצלחתי לפרוס חסות על עצמי פעם נוספת בחיים האלה, עושה קלווז'ר על מעשה במאפה כמו שהייתי בתוכו ומבינה שעברתי לכלי הטיפול הבא בדרך - הצגת היחיד שלי.
זו הדרך שלי לאחוז ברסיסי הזיכרון המתעתע.
זו שלא וויתרה על עצמה - אלו העקבות שאני רוצה להשאיר בעולם.
 |
| תמונה מפינטרסט |
