13 באוגוסט 2018

כל סוף הוא התחלה חדשה





היי חברה,

אחרי שש וחצי שנים אני עוברת דירה.

התבשלתי עם המעבר הזה במשך כמה חודשים ואף שיתפתי הזה וגם בפוסט כאן  בלבטים שלי וקיבלתי מכם כמו תמיד פידבקים מחממי לב.

אז זהו. כל סוף הוא התחלה חדשה ומרעננת ואני מתרגשת לספר לכם על האתר והבלוג החדש שבניתי לגמרי לבד !!!


לבלוג החדש שלי קוראים 'חיים פשוט' והוא משקף את נקודת המבט שלי היום והתחומים המעניינים אותי ואולי לפני הכול הוא תעודת הוקרה בשבילי על שלוש השנים האחרונות והמאתגרות שעברתי.

המעבר מליהי האופה, הבשלנית ומספרת הסיפורים המתוקה לאישה בשלה ומחוברת לעצמה ולרצונות האמיתיים שלה. 


תהליך המודעות והתייחסות לבריאות הנפש שלי מעסיק אותי מאוד בשנים אלו ולכן הקמתי את הבלוג החדש, בו אכתוב על הניסיון האישי שלי, על דברים שעברתי ואני עוברת, אותם שיתפתי בעבר כאן בבלוג וברשתות החברתיות העוסקים במאבק הקשה שלי למציאת ערך עצמי, העלאת הדימוי העצמי בפני עצמי וקבלת הרגישות הגבוהה שלי.

היום, בפרספקטיבה של הזמן אני מרגישה יכולת לכתוב את המסע המרתק שלי, איך הצלחתי למצוא בעצמי כוחות ולצאת ממעגל מתסכל ומוחמץ של חיים בתוך המרוץ, למצוא את נקודת האיזון והדיוק הפנימית שלי ולחוות חיים פשוטים ונעימים כאן, עכשיו, בהווה.


ממש אשמח שתבואי לחנוכת בית בבלוג החדש שלי כאן
מוזמנת להירשם כמנויה, לצלול לתוך עולמי ואולי לפגוש בו את עצמך.



(ואם החלטת שלא..  ד"ש חמה ממני ומקווה שנתראה שוב מתישהו:-)

שלך ותודה שהיית כאן איתי בשנים אלו,

ליהי

1 ביוני 2018

מעשה במאפה, היית או שמא חלמתי חלום..?!


השבוע עלה לאוויר ערוץ האוכל החדש - FOODY עם פינה קבועה לנבחרת בלוגרים מוערכת ומנצחת.
אחרי שיחה עם חברה עלו בי כמה דברים שביקשו להיאמר או להיכתב. דברים שאני חושבת כבר כמה זמן ואני מצליחה לבטא עכשיו.

כמו שאני רואה את זה, כל אחד ואחת מהנבחרת המדהימה שזכתה להיכנס לפרויקט הזה סימן בדיוק כמוני לפני כמה שנים לא רבות יעד - להגיע לטלוויזיה. הדרך לשם עברה כמובן דרך בלוג ועבודה מול חברות מסחריות אבל הכיוון המובהק והחשיפה המרבית וההכרה בי כאוטוריטה מקצועית חשבתי, תגיע דרך הטלוויזיה.
אז איך זה שאני לא שם ? איך זה שעסקתי באוכל למחייתי בשנים האחרונות כמעט בכל אספקט - כתיבה, צילום, קייטרינג, פיתוח מתכונים, אירוח, סדנאות ומעדניה.. הצטלמתי, גם לטלוויזיה והצהרתי קבל עם ועדה שעוד אגיע למסך הגדול באופן קבוע בזכות הכישרון ולא במסלול ריאלטי..
מה קרה בדרך שייתר אותי מהפורמט הזה? האם לא התמדתי מספיק? האם בגלל שלקחתי הפסקה? האם בגלל שאני לא מספיק טובה/מוכשרת/מוכרת? האם אני לא מספיק רוצה?
שאלות שמבקשות מענה עלו מתוכי, אז ישבתי לכתוב מה היה מעשה במאפה בשבילי.
ומה שהתחיל אצלי כניסיון לתרץ איך קרה שהקולגות שלי השיגו את החלום בעוד אני נותרתי מאחור עלה על הכתב והתגבש לתובנות מגובות במעשים. תובנות מוכחות במעשים שלי.

מעשה במאפה הוא נס גלוי. נס גדול שקרה לילדה רעבה ומוזנחת שהשתוקקה לבית.
ילדה שגדלה להיות אישה שלא יודעת לבשל אבל מבקשת לחוקק זיכרונות בעבורה ובעבור המשפחה שלה.
כל כך רציתי להיות יכולה להאכיל אנשים בי ומתוכי ובשפע.
הייתי כה נחושה ללמוד ולהפוך לטובה ביותר.
וזה קרה. זה קרה לי בגדול.
זכיתי לבשל אוכל טעים ויפה ואלגנטי שאנשים ביקשו ממנו עוד ועוד.
הייתה בי אמונה כזו שההצלחה תאלחש את הכאבים הקשים שסחבתי איתי במשך שנים
זה לא עזר.
והנה הם יושבים להם האורחים שלי סביב שולחן מלא כל טוב וערוך למשעי בכלי יקרות
הם צוחקים ונהנים ויוצקים לתוכי חום ומילות אהבה ואני עומדת מולם כאמנית הסוואה ולא מסגירה את הפחד התהומי שזה יגמר. אני מחייכת וצוחקת ומעמידה פנים שאני על גג העולם ומתה מפחד שיעלו עלי שאני לא טובה כמו שאני מציגה. שיעלו על ההזדקקות שלי לאישור, למילה, למבט.
"טוב, אני מסכמת אחרי שהם הולכים, אין מצב שאני מאבדת את זה! אני יודעת מה אני אעשה, אני אשקיע עוד! אני אהיה יותר טובה, יותר ראויה, יותר מוצלחת - הרבה יותר מוצלחת. זה בטוח יעזור ! "
זה ממש לא עזר.
אמונת השווא הזו שלהיות מצליחנית ולכבוש יעדים יפתור לי או לפחות ישכיח לי את הזיכרונות המזעזעים על ההתעללות והאלימות הנפשית, המילולית והפיזית שעברתי תחזקה אותי בשנים האלו אבל גם פתחה פער עצום ביני לביני כי פחדתי פחד מוות שזה יגמר והאמנתי שאני חייבת להשקיע עוד ויותר והמידתיות הזו שנפגמה הפכה אותי לעבד של עצמי. בישלתי עבור כל העולם עד שבקושי נותר בי כוח לבני ביתי. ככל שנראיתי מצליחנית כלפי חוץ כך הפכתי למבודדת מהעולם ואת החלקים המרכזים באישיות שלי כבשתי לתוכי. ומתישהו כשהחיים הפכו להיות More of the same, הסכמתי להודות שהשיטה שלי - להיות מצליחנית - לא מצליחה לעזור לי. לא מצליחה לסתום את הבור הגדול שבתוך הלב שלי שמבקש כבר שנים להיסגר.

ומה עשיתי? 
את הדבר הכי מפחיד בעולם שיכולתי לעשות - עצרתי את החיים.
עצרתי את מקור הפרנסה שלי
חירבתי את המוניטין ואת ההשקעה הכספית הגדולה של השנים האחרונות
ויתרתי על האהבה ותשומת הלב שחייתי דרכה וממנה
וחזרתי להיות במקום של אי ודאות לגבי מה יהיה בעתיד

עשיתי את כל זה בלי שמץ של פחד.

זו הייתה מין נקודה שהבנתי שהמחיר שאני משלמת על הבריחה מהילדות הזו ושמירת הסוד גבוה מהמחיר של להתעמת עם הרגשות הכואבים ולצאת לחופשי.
וזה מה שעשיתי - יצאתי לחקור למה אני כמו שאני - שחקנית מעולה שמעמידה פנים שאני שמחה כשאני עצובה, למה אני מרגישה מבודדת רוב הזמן, למה אני לוקחת על עצמי אשמה של הסביבה, למה חשוב לי להיות בסדר עם כולם, למה אני מרצה, למה אני בשליטה, למה אני לא מרגישה אהובה, למה אני מתחילה דברים ומפסיקה, למה קשה לי להודות שאני זקוקה לעזרה, למה אני מאמינה לאנשים שאומרים לי שאני מגזימה או רגישה מידי, למה אני מדחיקה... למה?

מבחורה מרצה שעסוקה באיך היא נתפסת בעיניי העולם וחיה לשם משוב ואישור התחלתי להתרכז בעצמי, בפעם הראשונה בחיים שלי-  בכאבים שלי, בצרכים וברצונות שלי. להכיר בחסכים שלי שבאים לידי ביטוי בכל אספקט בחיים שלי -  בתפיסה העצמית שלי, בביטחון שלי, באמונה שלי, בתקשורת ובמערכות היחסים שלי. להסכים להביט באמיתות המפחידות שמתגלות מולי על החיים שלי ולהיפרד מליהי שאני מכירה כמו שסיפרתי לעצמי ולעולם לעולמים. זו העבודה הכי קשה ומפחידה ושואבת אנרגיה ושם הגיע הדיוק למשמעות של מעשה במאפה בשבילי - עיסוק שהיממם אותי על היכולות הגבוהות, הכישורים והכישרונות שניחנתי בהן, על המקום שמילא את החסכים עצומים שקשורים באוכל ובהזנה ובשפע ועל זה שבראש ובראשונה היה עבורי כלי לטיפול עצמי מדהים שזיקק לי את היעוד שלי בגלגול הזה. לתת לעצמי חיים במקום שלא נתנו לי אותם. לתקן אותי, את יעל. 


את הפוסט הקודם התחלתי בכך שאני חיה חיים קטנים ונעימים. כשקראתי אותו אחר כך חשבתי שזה מקסים שהגעתי למקום הזה. אני אוהבת לחיות חיים כאלה. אלו חיים מכווני דרך ולא מכווני מטרה כמו שחייתי עד לא מזמן. זה מרגיע אותי ומאפשר לי שקט ונחת בהתנהלות היומיומית שלי.

מידי פעם עוד מתקשרים אלי או כותבים לי אם אפשר לקבל הצעת מחיר לקייטרינג או מתי תהיה סדנת דים סאם או אם אני זקוקה לעובדים.. ולכולם עניתי עד לא מזמן שאני בחופשת לידה אבל האמת היא שהתשובה הזו היא בדיוק כמו המחשבה שהייתה לי שאני חייבת לעשות אוכל בטלוויזיה - אוסף של סיפורים שהיו נכונים עד לאותו רגע שהם חדלו להיות כאלה. לדעת לזהות איפה אני מונחת באמת ומה זה סתם סיפור זה כשרון חדש שלי שאני ממש אוהבת בי. 

אני שמחה ומתרגשת בשביל חבריי ומכרי בנבחרת של FOODY, הם ללא ספק הגשימו חלום. אין לי ספק שלו המשכתי בנתיב ההוא הייתי אחת מהם. והיום אני יודעת שזה לא היה נכון עבורי. זה היה מרחיק אותי מעצמי עוד יותר ודן אותי לאומללות וניכור עצמי מתמשך. למזלי רצון חזק יותר תפס את המקום של לרצות להמשיך לעשות אוכל לשם פרנסה עכשיו. רצון לתקן את עצמי בעבורי ובעבור דור ההמשך שלי. אני בתוך מסע שיתכן ולא יגמר לעולם, מודה על זה שהצלחתי לפרוס חסות על עצמי פעם נוספת בחיים האלה, עושה קלווז'ר על מעשה במאפה כמו שהייתי בתוכו ומבינה שעברתי לכלי הטיפול הבא בדרך - הצגת היחיד שלי.
זו הדרך שלי לאחוז ברסיסי הזיכרון המתעתע. 


זו שלא וויתרה על עצמה - אלו העקבות שאני רוצה להשאיר בעולם.

תמונה מפינטרסט













17 במאי 2018

Life Happens


תמונה מפינטרסט


אני חיה חיים קטנים ונעימים.
הגעתי לשקט שחיפשתי כל כך הרבה שנים, לבית.
ארבע וחצי שנים של תהליך חסר פשרות וקיצורי דרך
של התכנסות והתבוננות ואימון, לצד החיים שקורים.

כן, החיים קורים לנו, משאירים אותנו משותקים ומפוחדים
ואנחנו מתעלמים ומאלחשים הכאב במקום לטפל בו
החיים קורים לנו ולפעמים הם גם נותנים לנו כאפה כואבת
תלוי כמה אגוז קשה לפיצוח אותם..
ככל שתאחזו חזק בעוגנים המוכרים לכם ותפחדו משינוי כך גודל המשבר שיגיע

צילום: יהלי קליין

צילום: יהלי קליין



הלוואי שהם לא היו מגיעים המשברים
אבל הם מגיעים, בלי שום צלצול אזהרה
אני החלטתי להתחכם בקטע הזה
אני החלטתי לעצור הכול
לפרק את החבילה שהייתה החיים שלי כמו שתפסתי אותה
כמו שסיפרתי לעצמי ולשאר העולם
קרעתי את שרשרת הפנינים היפיפייה שפיארה לי את הצוואר אבל חנקה אותו לאט וביסורים
צפיתי בכל חלקי וחלקיקיי מפורקים ומפוזרים וקמתי לאסוף את הפנינים היפות ביותר
את אלה שהחיים העניקו לי כאות על אומץ וגבורה
את אלה שהחיים העניקו לי על תושיה והתמדה
את אלה שקיבלתי על המחשבה הטובה ועין טובה
את כל אלו הפגומות שנושאות עליהן את האשמה והבושה השארתי על הריצפה - זה לא אשמתי ולא באחריותי שככה אני מרגישה. זו אשמתם ואחריותם של מי שגרם לי לחשוב על עצמי דברים כאלה.
אני ברבור יפה וטהור
לא בקטע של העצמה ושות'
זו פשוט האמת
לקחתי את הפנינים האמיתיות, המקוריות והבוהקות ויצרתי צמיד עדין
משוחרר, עולה ויורד - כמוני

שני צעדים קדימה צעד אחד אחורה - ככה זה בחיים.
יש ימים שנראה שאני גדולה וכל יכולה
ויש ימים שאני פוגשת טריגר שמוריד אותי לתהום
זורק אותי לתחתית משחק סולמות וחבלים
ואני מגלה שההשקעה בטיפוס ובתכנון פשוט לא מספיקה
כי הנה בהינף מילה/משפט/מעשה של הזולת יצאתי מהמשחק
אבל התהום הזו, שפעם הייתי נבהלת ממנה ונאלמת דום
שהייתי בורחת ממנה, מסתתרת ומקשטת בשקרים
את התהום הזו הפכתי לחברה הטובה ביותר שלי.

צילום: יהלי קליין


אז מה הטריק שלך תגידי?

1. לא להתנגד - הפסקתי להתנגד למצבים שלא בשליטתי. אז נכון, לטיפוסים פרפקציוניסטים כמוני אין דבר יותר קשה מלקבל תוצאה שונה מהתכנון המקורי. אבל בתכלס, תחשבו על זה, לְמַה אנחנו מתנגדים בדיוק? לתוצאה שיצאה או לזה שיצאה תוצאה שונה ממה שתכננו? במקרה שלי, לא הייתי מסגולת להכיל סטייה מהתוכנית המקורית שלי. למה? כי אז זה אומר שאני לא בשליטה - וזה כואב ! וזה מפחיד לאללה לא להיות בשליטה. ופה, בתהום של חוסר שליטה נכנס הטריק הבא:

2. לשמור על סקרנות - למדתי להתייחס לשינויים כעל קרקע פוריה ללימוד חדש
חברה טובה שלי בדיוק חידדה לי השבוע משהו שהיא קראה איפשהו - לשמור על סקרנות בתוך שינוי זה בדיוק כמו להכנס לגלידריה, להביט בויטרינה מלאת טעמים ולשאול - מממממ מעניין, איזה טעם יש לזה?
וכמו שאני רואה את זה, יש לנו שתי אפשרויות  - או לרטון, להתנגד, לכאוב ולהיזרק לתהום או פשוט להסתקרן איזה טעם יהיה לשינוי שמגיע אלי זה עתה

לא נפלא?!


Life Happens - שרה חברתי הותיקה אסתר רדא - שקלעה לי צמות כשעוד היינו נערות וכל מילה שלה אמת לאמיתה

והנה מתכון לשבת, תוך כדי שאסתר שרה ברקע

צילום: אני - עם סיר בדרך ליולדת טרייה



קציצות עוף עם מנגולד, תפוחי אדמה ואפונה


300 ג הודו טחון
300 ג פרגית טחונה
1 בצל לבן גדול מגורר
1 תפוח אדמה מגורר
צרור עלי סלרי קצוץ דק
חצי צרור כוסברה קצוצה דק
5 שיני שום כתושות
1 ביצה
1/4-1/2 כוס פירורי לחם/לחם או חלה שרויה במים וסחוטה
מלח לפי טעם - כן, בבקשה לטעום מעט מהתערובת לפני הבישול כי אם היא תפלה לפני הבישול , היא תהיה תפלה גם אחריו... :-/
כפית שטוחה תבלין לקציצות (ראס אל חנות) או בהרט לקציצות
ואם אין אז שילוב של כפית כמון עם חצי כפית אבקת קארי וחצי כפית קינמון

לרוטב
1 בצל גדול קצוץ
1 צרור מנגולד - מפרידים את הגבעולים מהעלים וקוצצים כל אחד מהם בנפרד
חצי שקית אפונה של סנפרוסט
4 תפוחי אדמה בינונים חתוכים לקוביות קטנות
6 גבעולי סלרי
1 כפית גרגירי כוסברה כתושים במכתש ועלי - לא לוותר
כפית שטוחה כורכום
מלח


אופן הכנה

- מעבדים את כל חומרי הקציצות ולשים יחד כמה דקות לאיחוד. אני קוצצת את תפוח האדמה, הבצל, השום והעלים במגימיקס. סוחטת היטב את הכל ושמה בקערה עם שאר החומרים. טועמים ומתקנים תיבול. שומרים בקירור.
- לרוטב - מאדים בצל, גבעולי מנגולד קצוצים, גבעולי סלרי קצוצים כמה דקות. מתבלים.
- מוסיפים אפונה וכוס מים ומביאים לרתיחה. מבשלים 30 דקות על אש קטנה.
- צרים קציצות בידיים רטובות ומעבירים לסיר. מבשלים 30 דקות.
- מוסיפים את עלי המנגולד הקצוצים ומבשלים עוד 15 דקות.
- מגישים על אורז לבן/ קוסקוס/ בתוך כריך של חלה טריה




8 בפברואר 2018

קובניות לשבת




לו הייתי צריכה לייצר תנועה                                        
הייתי שוכבת על הרצפה
הייתי פורסת זרועות
נמתחת כמו שמיכה
נמרחת
נרעדת קלות למגע
ומתכסה
בעוד שכבה ועוד אחת
לאחר מכן הייתי אוספת את שכבותיי המדושנות
ומגלגלת אותן לתוך עצמי
וכשהייתי ארוכה
הייתי משתבללת בסיבוב איטי
ומסיימת בין הכימורים
מניחה לעצמי
ואת מי שהיה נוגע בי
הייתי מקדמת ברכות וברוך
הייתי מלטפת את החיך
כמו שעושה המאפה הזה

כמות: 8 קובניות  קוטר 10 או אחת משפחתית קוטר 24


500 ג' (שלוש וחצי) כוסות קמח
15 ג' (כף גדושה) שמרים יבשים
20 ג' (כף וחצי ) סוכר
10 ג'( כף שטוחה) מלח
1/2 כפית אבקת אפיה
1-2 גדושה קצח
כוס ורבע מים

למריחה ומילוי: 250 ג' חמאה מזוקקת שעושים כך: ממיסים בסיר קטן להמסה מלאה. מצננים. (אפשר בקירור) מסירים את שכבת מוצקי החלב העליונה - זו שאחראית למצק את החמאה. ומעבירים את השומן הצלול שהוא למעשה 100% שומן לצנצנת לכל שימוש שתבחרו. בחודשי החורף ניתן לשמור במזווה ואין חשש שיתקלקל

איך מכינים?  סרטון אווירה והכנה בקישור כאן


- שמים בקערת המיקסר אתכל החומרים היבשים ומערבבים לאיחוד
- מתחילים לשלב מים בהדרגה עד קבלת בצק אלסטי ונוח לעבודה  סה"כ 10 דקות לישה
- מעבירים למשטח עבודה ולשים מעט ליצירת כדור
- משמנים מעט את שטח הפנים בעזרת החמאה המזוקקת ושמים לתפיחה עד הכפלת הנפח
- מוציאים את הבצק מהקערה ומשטחים מעט להוצאת האויר. מחלקים ל 8 חלקים שווים. למי שבא לשקול זה יוצא כ 100 ג ליחידה
- משמנים את הכדורים ומניחים למנוחה נוספת עד כמעט הכפלת הנפח - זה קורה מהר, עניין של 15 דקות

 

לקובנה משפחתית:

- פותחים כדור בצק בעזרת הידיים לגודל של פיתה הכי גדולה שאתם יכולים בלי לקרוע אותו. מניחים על שולחן עבודה
- בידיים משומנות בחמאה מתחילים לאתגר את הבצק ולמתוח כל פעם את הקצוות שלו על מנת להגדיל את הקוטר. לא נורא אם הוא נקרע מעט. בסוף התהליך, הבצק צריך להיות מתוך בשכבה אחת דקה עד שקיפות
- מורחים עליו שכבה דקה של  חמאה מזוקקת
- פותחים עוד כדור בצק, באותו האופן ומניחים על שכבת הבצק הראשונה ומתחילים למתוך לאותו הקוטר. מורחים גם עליה שכבת חמאה מזוקקת וכך הלאה.
- בסוף התהליך אמור להתקבל מגדל בן 8 שכבות של בצק מתוח לעיגול בקוטר הגדול ביותר שתצליחו להשיג, מרוח בחמאה מזוקקת בין השכבות.
- מגלגלים את כל השכבות יחד ליצירת גליל ארוך. מותחים מעט לכל צד כדי לשמור על אלסטיות של הבצק
- מגלגלים את הגליל לשבלול. את הקצה מחביאים מתחת למאפה.
- מניחים למנוחה נוספת בת 15 דקות, עד כמעט הכפלת הנפח
- מורחים בביצה ואופים בתנור שחומם מראש ל 180 מעלות כ 40 ד
- מצננים מעט ופורסים למשולשים. רק אחרי הפעולה הזו תבינו שעבודת השכבות היתה שווה כל שניה :-)

 

לקובניות אישיות:

- אותו תהליך רק שאופים כל אחד בנפרד - פותחים בצק לקוטר הכי גדול, מורחים בחמאה, מגלגלים לגליל ומשם לשבלול ומניחים בקוקוט (כמו בתמונה) למנוחה עד כמעט הכפלת נפח. מורחים בביצה ואופים באותם תנאים.
- מגישים עם רסק עגבניות, סחוג איכותי וביצה קשה





סופ"ש נפלא,

ליהי
 

25 בינואר 2018

עוגת השיש המופלאה של עלמה




כל ילד צריך להיות מסוגל להעניק משהו מעצמו לאחרים
סוג של מחשבה. עזרה במשהו . מילה מעודדת
רגע של אמונה בעצמו שדבר קטן שלו יהיה בעל משמעות למישהו
אני חושבת שזה חלק מהגדרת הזהות שלנו - להיות בן של, חבר של, אח של
עצם ההתקשרות הזו עם אחרים מגדירה את התפיסה שלנו את ונותנת אישור

זה פגש אותי בשבוע שעבר
עלמה אפתה לי עוגה בזמן ששכבתי חולה על הספה
היא לקחה את המתכון שלנו לעוגת שוקולד ושינתה אותו מעט
ככה, היא מהמטבח ואני מהספה, בלי משקל ובלי הכנה

הכתבה של עינת נתן שפורסמה השבוע במאקו שמה לי זרקור
על היכולת הזו של עלמה להבין מתי אני נגמרת
בשבועיים האחרונים נגמרתי משפעת קשה
והיא ראתה את זה והבינה, והחליטה להחיות אותי
היא חשבה עלי וחשבה שיהיה לי נעים להעביר את טעם האנטיביוטיקה בעוגה שלה.
תמרה למשל כתבה לי מכתב וסידרה לי את שידת האיפור. זו היתה הדרך שלה לראות אותי בחולי שלי

המחוות הקטנות האלה ממש גדולות עבורי
זה מן אישור קטן לערכים שאנחנו מקנים להם, ערן ואני
זה לא משהו שאני חושבת עליו ביומיום - לתת בשביל לקבל
בסימביוזה מושלמת זה הגיע ברגע שהכי הייתי צריכה

זה גרם לי לחשוב על כל אותם קשרים או אפילו רגעים שאנחנו לא מצליחים להנגיש את עצמנו לאחרים.
דווקא ברגעים שאנחנו צריכים הכי הרבה חיזוקים אנחנו נסגרים. נאטמים. מרחיקים
אלו היו חיי עד לא מזמן. אני ממש מצליחה לראות איך זזתי משם ובמקום לצאת לעבודות תחזוקת חומת ההגנות שלי,
אני סוללת כביש שמאפשר גישה נוחה ומזמינה אלי.
זו לא רק צורת תקשורת טובה. זאת אמונה שהצד השני רוצה בטובתי ושיש ביכולתו להרים אותי.

אמונה.

אמונה באחר. אמונה ביקום. אמונה במערכת החיים הזו.

אמונה בי.

זה עדיין חדש עבורי. מרפרף על השפתיים. מודד אותי.

אני כבר מתחילה להאמין בי.


ואתם? האם אתם נגישים לאחרים? חשבתם פעם האם לילד שלכם קל להגיע אליכם? בשבילו? בשבילכם?

לאפשר לזה להתקיים  יהיה להאיר באור גדול את החוזקות שלו ויטע בו את האמונה והמסוגלות  לתת מעצמו
לאחרים ובימינו איך לומר, זה ממש הרבה.

עוגת השיש המופלאה של עלמה

 


חומרים לתבנית בקוטר 24

90 מ"ל מים
1/2 כוס סוכר  חום דמררה
200 גר' חמאה בטמפ' חדר - עלמה ריככה מעט במיקרו
4 ביצים מידה M מופרדות
כוס וחצי קמח תופח
1/2 כוס סוכר (להקציף עם החלבונים)
100 ג' שוקולד חלב מומס
50 ג' שוקולד מריר מומס


איך מכינים?

- מביאים לרתיחה קלה מים וסוכר. מכבים את האש ומוסיפים קוביות חמאה. מערבבים לאיחוד.
- מוסיפים חלמונים ומערבבים היטב
- מוסיפים קמח ומערבבים לאיחוד
- מקציפים חלבונים על מהירות גבוהה במיקסר ומוסיפים בהדרגה חצי כוס סוכר עד קבלת קצף יציב
- ממיסים שוקולדים במיקרו
- בעזרת מטרפה מאחדים בין שתי התערובות עד שאין גושי חלבון
- מוסיפים את השוקולדים המומסים ומערבבים באופן חלקי לקבלת מראה שיש
- אופים בתנור שחומם מראש ל 160 מעלות עד שקיסם שננעץ יוצא יבש.

אפשרויות נוספות:

- לאבק באבקת סוכר לאחר צינון
- להמיס יחד 120 מל שמנת מתוקה 38%+120 שוקולד מריר ולערבב לגאנש ולצקת על העוגה
- לוותר על השוקולדים ולהוסיף רבע כוס סוכר בשלב הראשון ביחד עם המים ולתבל במקום בתמצית/ משחת וניל ואז אפשר לחצות את העוגה באמצע ולמרוח קרם ותותים



חוץ מעוגה היא גם ציירה אותי מתמונה ישנה שמצאה. השיער שלי ארוך והזרועות שלי פרוסות לצדדיים ואני עומדת יציב.
היא כתבה " לאמא המקסימה שלי, באהבה ענקית עלמה"
וזה נפלא בעיניי שככה אני בעיניים שלה.

סופשבוע נפלא

ליהי








 

14 בדצמבר 2017

פוסט על 'אודות' וגם ארוחות צהרי יום חמישי

בימים האחרונים אני מתעסקת בעדכון הבלוג. בכל זאת עברה שנה + שבמהלכה לא כתבתי כאן
וזו היתה שנה של קפיצת גדילה משמעותית עבורי. אחד מהדפים איתם הייתי צריכה להתמודד היה דף ה'אודות'
כשנכנסתי לקרא אותו לפני כמה שבועות פשוט התפוצצתי מצחוק. כן, כמו שאתן קוראות, נקרעתי מצחוק
כל קשר בין ה'אודות' לבין אודותיי היה מקרי בקטע הכי סוריאליסטי שיש.

"קוראים לי יעל ליהי ומאז שאני מכירה וזוכרת את עצמי, אפייה ובישול זה בדמי.."

סירייסלי??? גיב מי א ברייק, וויל יו???

זה היה הפתיח (שניה אני שוב עוצרת לצחוק ..:-)

האודות שלי  שיקף שאני בעצם חיה בוונדרלנד, מלהטטת בהנאה בין פרודוקטים ומנות ובגדול חיה טוב
באודות שלי קראתי לאנשים להצטרף למסע תכנון תפריט שבועי כשבפועל מרוב עומס עבודה בקושי ישנתי ודרי הבית גמרו את היום עם פלאפל מהדוכן הקרוב.

זה מדהים איך אנחנו תופסים את  עצמנו ומציגים את עצמנו בדרך שנראית לנו נכונה תדמיתית, שאנחנו צריכים,
שהעולם מכתיב..

זה נכון, קוראים לי יעל ליהי. זה השם שקיבלתי כשנולדתי. יעל - על שם אחות אבי שנפלה כחיילת בשנה בה נולדתי, וליהי, כי אבא שלי ביקש להעניק לי שם נוסף. הייתי ילדה רעבה וכל מה שרציתי כשגדלתי זה שלא יחסר אוכל לאחרים ומשם התחיל העיסוק שלי באוכל - זאת האמת.

האמת היא שלאורך כל הילדות שלי התארחתי אצל חברים לארוחות שבת והצצתי לסירים של האמהות שלהן ושאלתי שאלות של איך עושים ומזגתי לצלחת שלי כמויות אוכל אדירות ואכלתי עד שכאבה לי הבטן - הרגל שנגמלתי ממנו רק לפני כמה שנים, במקום הבטוח שהגעתי אליו.

האמת שלא פעם כתבתי סטטוסים רחוקים שנות אור מאיך שהרגשתי

למשל, באמצע חופשה, אחרי מריבה העלתי תמונה מחייכת
למשל, תמונות הספקי היום במטבח כשהבת שלי מבקשת שוב ושוב שאתייחס אליה - שניה מאמי, אמא כבר איתך :-/
למשל, שהעסקים כאן הם טפו חמסה שום בצל כשכל חודש היה קרב הישרדות מתיש
גם כשהייתי עצובה, ומבולבלת וכואבת כתבתי סטטוסים
גם כשהיה לי מלא רעש בראש כתבתי סטטוסים.
היה לי מן צורך כזה להשמיע קול, כל סוג של קול..

וכשהחיים הפכו להיות More of the same -  תנודתיות רגשית שמנהלת אותי במעגלים, הפסקתי לכתוב
התיישבתי מול גדולי הפחדים שלי כאדם, בזוגיות שלי, באמהות שלי ובעסק ולמדתי את עצמי מולם.
למדתי איך לשקף אמת ולתווך מול כל אחד מהם את הצרכים ורצונות האמיתיים שלי.

בתקופה ההיא, כתבתי ומחקתי בלי הפסקה. פשוט שאלתי את עצמי אם זו האמת שאני כותבת והתשובה היתה שלא - זו לא היתה כל האמת.  הפער הזה בין האמת לבין האשלייה שיצרתי גבה מחיר מאוד גבוה. פשוט כי לא יכולתי לאפשר לעצמי להתרסק בעוד אני מתחזקת דמות חזקה ונוצצת.

ומה קרה כשהפסקתי לכתוב?

1. היה לי פנאי לטפל בדברים שהסעירו אותי מבלי להסיט את ריכוז שלי ולתחזק דמות לא אמיתית
2. בהמשך להנ"ל, איפשרתי לעצמי להתרסק בלי סטופר, בלי להתנגד ובלי לשפוט את עצמי

שני אלה תרמו באופן שקשה לי אפילו לבטא במילים לתחושת השחרור והשקט

ועם השקט אבד לי הצורך האובססבי לשתף בכל רגע אוכל/ילדים/זוגיות/גינה - תמשיכו...
וגם כשאני משתפת היום אני מבינה שהגיע רגע שבו אני זקוקה לתשומת לב ולוקחת אותו ככזה.
רגע של להראות את הגינה שלי או הצלחה של ילדה או אפילו את קצב התקדמות צמיחת השיער הלבן שלי
היוש! שימו לב אליי :-)

בנוסף לשקט זה העניק לי סוג של אחריות מוסרית כלפי עצמי לגבי המחויבויות שאני יכולה לקחת על עצמי וגם כלפי הסביבה והקהילה שאני חיה בה. כבר לא שואלים אותי "תגידי, איך את מספיקה הכל"???? שתמיד הייתי מגיבה בחיוך נבוך ועונה תודה - כאילו שזו מחמאה
איך הייתי מספיקה הכל?? האמת, זה די פשוט - הרגתי את עצמי, זה איך! ולא רק שהרגתי את עצמי בסתר גם טיפחתי מול אותם משתאים על ההספקים שלי תחושה שמשהו לא בסדר אצלם כי הם לא מספיקים כמוני דברים
כי אני וונדר וומן למקרה שתהיתם. בקיצור,שיא העיוות.

כשהתחלתי לשים לב לזה, בחנתי את עצמי אינספור פעמים ונדלקתי מזה שיכולתי לזהות מה היא האמת וכמה אני מחוברת אליה, בלי להעמיד פנים. בלי לשחק משחק. בלי לשים  את כולם והכל על המזבח בשם ההצלחה והצמיחה

זה מרגש אותי בכל כך הרבה רמות !!!

את חייבת לנסות את זה -  לעצור שניה לפני שאת משחררת פוסט לעולם, לקרא שוב ולבחון אם הוא באמת האמת.

מוזמנת ל'אודות' החדש שכתבתי.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>


ועכשיו  לעניין אחר - ארוחות צהרים בימי חמישי !

יש לי מן קטע של סבתות שבימי חמישי אני לא מבשלת.
ביום הזה אני מפנה את המקרר מכל שיירי השבוע, מעבירה וויש של ניקיון ומכינה אותו לשבוע חדש של אוכל טרי.

אז תשאלו מה אוכלים כאן ביום חמישי? הבנות שלי יענו לכן בלי להסס - שאריות !
לרוב זה יהיה כריך עם קציצות, טונה/אבוקדו וביצה קשה, סלט עם עוף וכולו וכולו :-)
השילוש הקדוש שבא להקל עלי את התכנון השבועי מבחינת בישולים,
מקליל את ארוחת הצהרים לבנות שלפעמים גם להן בא משהו לחטוף במקום לשבת סביב השולחן
ומחסל את האוכל שנשאר ומונע מאיתנו להשליח לפח
שלושת הדברים שעושים את ההחלטה של לא לבשל בחמישי נכונה עבורי. זה מה שהיה כאן בשבוע שעבר:

 



כריך עם סלט חצילים ופלפלים מרוקאים, אבוקדו פרוס דק עם לימון ומלח וקציצות הודו מהפוסט הזה - פצצה של טעמים בכל ביס !

סלט חצילים אני מכינה כך:

1 חציל מאורך קל ומבריק (אלו הסימנים שהוא טרי ועם כמה שפחות גרעינים שמוציאים טעם מר לחציל) חתוך לקוביות גדולות (2*2)
1 גמבה גדולה פרוסה לרצועות ואחכ לקוביות בגודל של החציל
1 פלפל ירוק חריף נקי מגרעינים וקצוץ דק
3 שיני שום כתושות
1 עגבניה גדולה מקולפת וחתוכה לקוביות
1 כפית פפריקה מתוקה בשמן
רבע צרור פטרוזליה קצוצה דק
מלח ומעט כמון לפי הטעם
שמן לטיגון


- את החציל אני מטגנת בשמן עמוק להזהבה (כך הא שותה פחות שמן) ומוציאה לנייר סופג.
-במקביל, אני מחממת מעט שמן במחבת ומטגנת את הפלפלים עד שמבריקים - 10 ד. מוסיפה שום כתוש ומטגנת 2 ד תוך כדי ערבוב שלא יחרך. מוסיפה עגבניה ואת הפפריקה, המלח והכמון עם אוהבים.
- מוסיפים את החצילים שטיגנו ומערבבים לאיחוד. מסירים מהאש ומוסיפים פטרוזליה - ומי שלא אוהב יכול לוותר

הכי טעים בעולם עם לחם טרי, פיתה, בגאט, כל פחממה שתהיה ולרוב אם נשאר ממנו, אני משלבת בשקשוקה של ארוחת ערב



אהבת? מוזמנת להשאיר לי תגובה :-)

ליהי




 

12 בדצמבר 2017

הסיפור שלי עם התקפי חרדה


זה היה מזדחל אלי לאט אבל ברגע שהתחיל, מסך שחור ירד לי על העיניים והנשימות שלי הפכו לשטוחות וקלות וידעתי שאצטרך לעבור דרך כל קשת התחושות שזה מביא איתו.
תחילה היה מתמקם הכאב מעל שד השמאלי במעין אזעקה מהבהבת. האזעקה הזו שלחה מסר לאותה נקודה בגב
וקראה לה להצטרף וכמה דקות אחרי זה הכתף והיד השמאלית הדהדו לתוכי. לתוך הכאב שלי.
ברגעים האלה שזה היה מתחיל ואלוהים היה יודע מתי יסתיים הייתי נטולת שליטה על הגוף שלי. הכאב היה כל כך חזק שפחדתי לנשום. התחלתי ללחוץ על כל מיני נקודות ביד שקראתי שאמורות לעזור לשחרר את הכאב, לרוב זה לא עזר. הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת שאני תולשת מעצמי את החלקים האלה של איזור בית החזה השמאלי הכתף והיד, רק שהכאב יפסיק. חוסר אונים מוחלט ופחד שאני לא אצליח להתגבר עליו. שאני אמות. ברגע שבן הזוג שלי נכנס הביתה ביקשתי שילחץ לי על הנקודה הכואבת בגב והיה ברור  שאני לא זקוקה לעיסוי/מסז'/מגע מפנק אלא ללחיצה ממוקדת ואגרסיבית, שתצליח להתגבר על הכאב של ההתקף הזה. התקף החרדה שלי.

ההתקפים האלו התחילו אצלי בגיל יחסית צעיר, כשהייתי בת 15 בערך, אולי קודם אפילו.
היו תקופות שהם הופיעו בתדירות גבוהה והיו תקופות של פעם ב...
עשיתי בדיקות וצילומים וכשקיבלתי תשובה שפיזית אין לי כלום ירדתי מהעניין. לא המשכתי לרופאים או רפואה אחרת שיסבירו לי מה קורה לי. איכשהו, סדרי העדיפויות שלי היו שאת הדברים החשובים שלי השארתי לפעם באף פעם. זה בדרך כלל קורה לאנשים שלא רואים את עצמם כחשובים. אז השארתי את זה אצלי וניסיתי להבין מה קורה לגוף שלי ובעיקר מה הטריגר שמייצר אצלי תגובה פיזית קשה. וכשניתחתי ובחנתי כל התקף - את מידת החוזק שלו והאורך ומתי הוא התרחש גיליתי שאלו התקפי חרדה, ושהם מתרחשים כשאני במצב של לחץ, מתח או פחד ממשהו.

ככל שקראתי ולמדתי על זה הבנתי שקצב החיים בעולם המודרני הולך נגד הגוף שלי.
משום שבשעת לחץ הגוף שלי נכנס למצב "הילחם או ברח" - Fight or Flight

בויקיפדיה מופיע ש"הילחם או ברח" הוא מונח המציין תבנית של שינויים גופניים, כחלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, אשר מכין את האדם או את בעל-החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית ע"י הפרשת הורמונים מסוימים המשפיעים גם על האופן שבו אנחנו מגיבים ללחץ.

עיקר תפקידה של מערכת העצבים שלנו הוא שמירה על בריאות הגוף, איזון פעילות מערכות הגוף ושימור אנרגיה לאורך זמן ומצד שני הכנת הגוף לפעילות הישרדותית קצרת זמן במחיר תשלום גבוה

עם כל החשיבות בפעילות גוף תקינה להישרדות לטווח ארוך, היא אינה חשובה במקרה שהגוף מזהה סכנה הדורשת פעולה מידית.

למען פעולה כזאת, במצב של לחץ או בעיתות חירום אל מול איום פתאומי וקיומי מערכת העצבים אחראית להפעיל את תגובת "הילחם-או-ברח" המנתבת מחדש את מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים להכרעתו של המצב על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות המיידית.


איך זה בא לידי ביטוי?

שינויים קיצוניים בגוף, שינויים בזרימת הדם לטובת שרירי השלד בעבור השגת כוח ותגובה מהירה, העלאת הדופק, לחץ הדם ורמת הסוכר בדם, הרפיה של שרירי הנשימה, הפרשת אדרנלין, הרחבת אישונים ועוד.
לאדרנלין השפעות מנטליות וקוגניטיביות נרחבות - הוא פוגע בכושר הריכוז ומקשה על חשיבה צלולה ומעמיקה, וכן הוא מחדד את התפיסה החושית וגורם לאדם מודעות גבוהה יותר לתחושותיו הגופניות.


ומה זה אומר בפועל?

שהיום, במאה ה 21, האיומים על חיינו שונים מהתקופה שאנשים חיו במערות ודאגו שחיה לא תטרוף אותם או אויב לא יפלח להם את הגוף עם כידון, שאז המנגנון שמרכז את הכח בידיים וברגליים הגיוני ומועיל...
האיומים שהכניסו אותי למצב "ברח או הילחם" היו :

- פחד מהלא נודע
- מילה שחברה זרקה לי או בן הזוג או כל אחד
- הרגשה שמישהו חושב עלי משהו לא טוב או לא אוהב אותי
- תחושת חוסר שביעות רצון שלקוח הראה לגבי שירות/מוצר שלי
- תחושה פנימית שאני לא מספיקה דברים
- מחשבות על איך עולם תופס את התפקוד/העבודה שלי
- פרפקציוניזם - רצון לשלוט בכל סיטואציה ושינויים לא צפויים

אלו חלק מהדברים שבגללם חוויתי התקפי חרדה אבל אתן מוזמנות להוסיף גם משלכן.... :-)

זה אומר שבזמן לחץ ומתח הגוף שלי פועל נגדי. הנטייה שלי היא להפסיק לנשום, וכל באנרגיה מתרכזת לי בידיים וברגליים (למה זה טוב בדיוק????) ובסיטואציה הזו אין לי שום סיכוי לנצח את הלחץ, לחשוב בהיגיון ולהשתחרר מזה.
אני קופאת במקום.

אתם קולטים??

שוב !

ברגע כזה שאני מרגישה לחץ/פחד/פתח שהגוף שלי מזהה כסכנה הוא פועל לפי חוקים שלא רלוונטים לחיים היום. הוא מנטרל את כל המערכות החיוניות לתפקוד מחשבתי ופתרון בעיות כמו מערכת הנשימה למשל ומרכז את כל האנרגיה בידיים וברגליים שלי. הוא משקיע נגד עצמו כי ברגע שאני לא נושמת כמו שצריך ומזרימה חמצן למח ולשאר האברים בגוף אני בעצם מנטרלת את עצמי מתפקוד אפקטיבי.


ההבנה הזו היממה אותי.

בטח קרה פעם שמישהו אמר לך ברגע של לחץ: "קחי שתי דקות להרגע". לי זה קרה יותר מפעם אחת.
אף פעם לא עצרתי לחשוב מה המשמעות של הפעולה הזו שאני עושה.לנשום היה כל כך קלישאתי בעיניי שכשכבר הסכמתי לעצור ולנשום, הייתי מכריחה את עצמי להכניס ולהוציא אויר. פייק. פשוט כי התרגלתי לומר ולחיות את המשפט
'שיאוווו אני לא נושמתתתתתתתתתתת' מכירה אותו?!

אבל כמו בכל דבר חדש בחיים, התאמנתי גם על לנשום - יש כאלה שקוראים לזה יוגה, יש כאלה שיוצאים להליכה. אני יושבת על כיסא ומתרגלת הכנסה והוצאה של אויר. זה לא שההתקפים האלו נעלמו מחיי לגמרי - ממש לא!  רק לפני חודש חוויתי אחד ארוך כשנעצתי ביומן תאריך למפגש של בראשית הייתי אני. פחדתי לא להיות  במיטבי וניסיתי להבין כל אותה העת איזה ערך אני נותנת למי שישמע והרגשתי את הלחץ עולה בי ונותן את שלו בדמות התקף. ואחרי שדיברתי עם חברה והבנתי מה קורה עשיתי שני דברים:

1. התיישבתי לנשום. הפעולה המדיטטיבית הזו עזרה לי להרגע מצד אחד ומצד שני שמרה את הגוף שלי במצב אופטימלי - בחדות ובהירות מחשבה וברגע שאלו התקיימו התשובות הגיעו מאליהן, מתוכי.
2. שחררתי את המחשבה והתעסקות במה יקחו ממנו אלו שיבואו למפגש. החלטתי לבוא ולהציג את הסיפור שלי והתהליך שלי כמו שהוא ואם מתוך כך יפלו להן אסימונים, עשיתי את שלי. זה הוריד ממני המון לחץ שעסק בשומעות ולא בי בכלל.

התוצאה של שני הדברים שעשיתי היתה שהגעתי למפגש הזה בהתרגשות אבל מחוברת ובבטחון עצמי וזה השתקף מהמשוב שקיבלתי מכל מי שנכחה ונכח באותו הבוקר.
החקר והלימוד העצמי הזה מוריד לאט ובהדרגה את ההתקפים האלה וממזער את ההשפעה שלהם עלי, גם כי הורדתי הילוך ואני לא דורשת מעצמי יותר משאני מסוגלת וגם כי פשוט אני מצליחה לזהות מה קורה כשזה כבר קורה.

מה שלא יהיה שמלחיץ אותך, קחי לך שתי דקות לנשום. אני יודעת שזה קשה אבל ממש תנסי להתנתק בשתי דקות האלה.
תתרכזי רק בלהכניס ולהוציא אויר ותתני לגוף שלך להרגיש ולעבוד.
תביני שבכדי להיות במקסימום שלך את חייבת להשקיע בעצמך. וזה אמור לכבד את עצמך ואת הגבולות והכוחות שלך.

לו ידעתי את כל זה בגיל צעיר יותר הייתי חוסכת לי, בלי להגזים עשרות שעות של התקפי חרדה, פחד ולחץ.
ומהנקודה הזו שבה הבנתי שהגוף שלי הוא מכונה גאונית ונועד לשמור עלי, כל שנותר לי הוא להסתנכרן אליו ולמה שהיה אמור להיות מההתחלה. לפי הטבע.

תמונה מפינטרסט

מזדהה? תגובה ממש תשמח אותי :-)







10 בדצמבר 2017

פרויקט שדרוג חדר מורים

יום המורה 2017

האוטומט שלנו היה לערוך ארוחת בוקר מפנקת לצוות המורים והמורות על פועלם עם ילדנו לאורך השנה, כמו כל שנה
אבל במהלך ישיבת צוות חשיבה של הועד נזרע רעיון שהתקבל בברכה על כולנו - שדרוג חדר המורים
מתנה בעלת ערך שתשאר  הרבה אחרי  שיום המורה יחלוף..

עלות פרויקט: 2000 ש"ח אחרי חריגה קטנה
זמן: 6 שעות - תכנון, קניות וביצוע





שלב ראשון

שרטטנו את החלל. סימנו את האיזורים שהולכים לקבל טיפול ובחרנו פלטת צבעים - שחור גיר, אקווה ולבן - צבעים שישתלבו עם הכסאות הקיימים בגוון בורדו פוקסיה (אל תשאלו אותי מה זו ההכלאה הזו.. נשבעת שזה מה שזה :-)
את עיקר הרכישה ביצענו בהיפר רוזנפלד ועוד השלמות בחנות טמבור וחנות מכשירי כתיבה

נרכשו - פח שחור, מדפי עץ, לוח שעם גדול, מאגים לשתיה חמה, צבע אקווה בגוון 2145P וציוד לצביעה, עציצים קטנים לקישוט, צנצנות זכוכית לאחסון מכשירי כתיבה, ציוד משרדי קל, פדים לעכבר, מפות לבנות וגלויות השראה מקסימות של המעצבת ענבל גבור עם שירות מהיר מהסרטים !

נתרמו - שעון קיר, סט קפה תה סוכר ולוח השראה


שלב שני

נפתחה קבוצת וואטצפ
נשמות טובות שהתנדבו - סה"כ 10 הורים
מנהל חדש ומדליק ששיתף פעולה משלב הרעיון אל תוך הביצוע
נפגשנו במוצ"ש 9/12 ותוך שלוש שעות זה מה שיצא !
*כל התמונות צולמו על ידי ועל ידי חבריי לצוות מהסמרטפון




מקרצפות את הלוקרים ומסירות שיירי מדבקות

שלושה אבות מדהימים שנתנו יד מתחילת הערב ועד סופו ברוח טובה ובנדיבות והאמת - מכל מקבץ התמונות, את זו אני אוהבת במיוחד..
 

כל פינה בחדר קורצפה מאבק ולכלוך מצטבר - אוומייגאד


 

 
 





 



לא תאמינו - הכל התחיל מהשעון של איקאה שהורדתי מהקיר בבית במסגרת שחרור חפצים שאני לא זקוקה להם...
צוות מבצע , בהרכב חסר... רוסטי וכפיר - חברים אתם חסרים !!
יוזמה נהדרת של חברותיי לצוות שהגיעו והכינו עם הילדים בכיתות, יום קודם


ולבסוף, צילמנו את הבנות מחזיקות שלט תודה וערכנו לכדי סרטון וואטצפ מקסים למורה

לסיכום:

- הסרנו מתלים במטבח ובמקומם נתלו מדפים.
- הקיר נצבע בצבע שחור גיר והמטבח כולו נוקה
- קיר החזית נצבע באקווה כולל שולחן עמדת המחשבים
- מעליו נתלה לוח שעם ולוח השראה עם גלויות צבעוניות
- הלוקרים נוקו ממדבקות ישנות ובמקומם הדבקנו תגית שם שגזרנו מטפט גיר בגודל 10*3
- השולחנות הופרדו (במקור הם היו מחוברים לכדי שולחן אבירים גדול במרכז החדר, מכוסה במפה בצבע בורדו ושעוונית שקופה (שלא נדע..) ועכשיו הם פזורים בית קפה סטייל
- סידור אביזרים וחפצים חדשים
- לסיום מפנק - חליטות תה ועוגיות לצוות המורים

רצינו להוקיר תודה לאלו שבאים במגע עם ילדנו, בסבלנות ובסקרנות ובתשוקה ללמידה כל יום מחדש
פינינו וסחבנו, קרצפנו וצבענו, טיפלנו בחדר הזה באהבה ובהתלהבות בדיוק כמו בבית,
בעיקר משום שהחדר הזה על דייריו הם המשפחה של כולנו, משפחת רמב"ם.

תודה לשותפתי לפרויקט דוברת דוד וליתר חבריי לועד - אתם אנשים טובים !
תודה רבה להמנהל בית הספר אביחי רצון על שיתוף הפעולה בחשיבה על הפרטים.


אהבתם? תגובה ממש תשמח אותי !

6 בדצמבר 2017

אוכל למחשבה

אתמול מישהי אמרה לי שיש אנשים שאין להם ברירה. שאני פריווילגית ושלא כל אחד יכול לוותר על עבודה או להוריד הילוך. ועניתי לה שאני מסכימה איתה. אני מסכימה ב 100% שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד.
למעשה, גם אני בעצמי לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד. אני חייבת להכניס X כסף כל חודש בנוסף למשכורת של בן הזוג שלי, אחרת אנחנו לא נגמור את החודש. אז אני מבינה שאני חייבת עבודה אבל בתוך ההבנה הזו אני בוחרת במה לעבוד וכמה. אני בוחרת על מה לשים פוקוס, מה חשוב לי יותר ממה ואילו מחירים אני לא מוכנה לשלם.

היא סיפרה שהיא עובדת במשרה מלאה. היא קמה בחמש וחצי בבוקר, מפזרת ילדים לפני שמונה ועולה על הפקקים
בדרך למשרד. בשעה חמש אחה"צ היא עולה על אותם הפקקים חזרה בתקווה להגיע בזמן ולשלוף אותם מהצהרונים לחוגים/ימי הולדת/שיעורי בית.

וכשאת מגיעה הביתה מה קורה? שאלתי והיא ענתה שהילדים יושבים לשיעורים/טלויזיה/מחשב, לא בהכרח בסדר הזה ולא הכל הולך חלק
ואת שם? שאלתי, את עם הילדים בשעתיים האלה של אחר הצהרים עד לזמן מקלחות וארוחת ערב?
והיא ענתה שכן אבל את יודעת איך זה. יש שיחות טלפון לתיאומים עם הבן זוג מתי הוא מגיע לאסוף מהחוגים/עובר בסופר/אוסף מהמכבסה. יש שיחות מהעבודה איזה זה ומה עם ההוא. יש שיחות מחברה/אחות/אמא שהיא לא הספיקה לקחת במהלך היום אז היא היא מרגישה צורך לענות כי כשהילדים כבר במיטה היא מתרסקת ואין לה כח לאף אחד.

אז את לא באמת עם הילדים, אמרתי והיא חייכה ולא ענתה.

ואיך אתם עם כסף? ותרגישי בנוח אם אני פולשת לאיזור שלא בא לך לדבר עליו.. והיא ענתה לי, דברי חופשי

המשכורת שלך, שאלתי, היא בדיוק מה שאתם צריכים? והיא אמרה שכן.
ושאלתי אם יש לה מנוי לקנטרי ומתי הם נסעו לחו"ל פעם אחרונה וכל כמה זמן הם יוצאים לסופ"ש ובאיזה תדירות היא קונה בגדים ונעלים וחפצים. סתם חפצים. וכמה פעמים הם אוכלים בחוץ. וכמה הם יושבים לקפה.

והיא ענתה שכן. על הכל היא ענתה כן. והרבה. אז היא חייבת את המשכורת הזו בשביל כל זה.

סיפרתי לה עלי שמעולם לא עבדתי כשכירה בתור אמא וחיפשתי אלטרנטיבה שלא תדרוש ממני לעמוד בלחצים כאלה. ופניתי לעצמאות והעסק שלי שאב אותי עד כי הוא פשוט לא השתלם לי - לא כי הוא לא היה רווחי אלא כי הוא פשוט התנגש לי עם המשפחה. ואם זה תלוי בי אין לי בעיה לעבוד כמוכרת בחנות בשביל להתפרנס ולשמור על איזון בבית.
והיא שאלה אותי מה אומר האגו שלי על זה? ועניתי לה ששום כלום כי לו היה אומר לי משהו כנראה שהיה לי רעש
בראש והייתי מחפשת לחזור למרכז העיניינים אבל יש לי שקט. שקט טוב שאני מעוניינת לשמור.


אמרתי לה שהכלבה שלנו לולה והחתולה שלנו סופי לא בחרו להגיע אלינו. אני הבאתי אותן ואני צריכה לדאוג שלא יחסר להן כלום. זאת האחריות האישית שלי.
אמרתי לה שהילדים שלנו לא בחרו לרדת לעולם הזה. אנחנו הבאנו אותם. ואנחנו חייבים לקחת עליהם אחריות ולדאוג להם מעבר לאוכל, שתיה ביגוד והנעלה. לא מגיע להם לחיות בסיר לחץ רק כי אנחנו חושבים שאנחנו חייבים לעבוד מסביב לשעון ולקנות בלי סוף.
אמרתי לה שאת כולנו גידלו הורים שלא למדו הורות. לחלק יצא טוב ולחלק פחות. כך או כך כולנו סוחבים איתנו את השיט שקיבלנו בבית ושהמשימה שלי בגלגול הזה היא לתקן את עצמי בכדי להעניק לבנות שלי את מה שמגיע להן מלכתחילה - ילדות שפויה ובטוחה, חום ואהבה ותשומת לב והכוונה מוסרית ורגשית. ובשביל זה צריך זמן.
אמרתי לה שאין לי מה לעשות עם הדרך שבה גידלו אותי אבל אני יכולה לבחור מה לעשות מכאן והלאה.
ושהדבר האחרון שהייתי רוצה שיקרה זה לדבר על ליבן של הבנות שלי בגיל ההתבגרות ושהן יענו לי Say What ??? 
רק כי לא הייתי שם בדרך...

אז מה עובד לך? היא שאלה

ועניתי לה שבאופן טבעי כשיש לי רצון אחד חזק, כל השאר הם בדרגת חשיבות נמוכה ממנו - הקצאת משאבים פשוטה
אנחנו לא נוסעים לחו"ל ולא יוצאים הרבה לסופ"ש ולא אוכלים בחוץ כמעט. ובבלאק פריידי קבעתי עם חברה ללכת לויצו כי היה חסר לי מעיל לנעמי וכי לא היה בא לי להוציא 150 ש"ח לתקופת החורף הקצרה שלנו. את הכסף הזה שמרתי בשביל להנות איתן בחופשת חנוכה. זה לא שאני לא אוהבת לקנות בגדים חדשים, אני פשוט לא מעוניינת לעבוד יותר ממה שדרוש לי על חשבון הזמן הפנוי של המשפחה שלי ושל עצמי. זה אולי נשמע יומרני אבל זו האמת. את הבת הקטנה והמתוקה שלי, בת השנה לא ממש מעניין איזה מעיל היא תלבש, כל עוד חם ונעים לה. פעם היה חושב לאמא שלה מה היא לובשת, ומה יגידו, והיום לא. חשוב לי להיות כאן, ולתווך להם את העולם ואת הרגשות שלהן בתוכו.
והיא אמרה שלקבל החלטות כאלה צריך אומץ ועניתי לה שלקח לי שנתיים להגיע למקום הזה ושלרוץ יום אחרי יום מחמש וחצי בבוקר ולגמור את היום עם הלשון בחוץ צריך אומץ לא פחות. והיא נשארה בשקט וחשבה.

ולגבי הפריוולגית, הזמנתי אותה למפגש של בראשית הייתי אני (מבטיחה לעדכן ברגע שאקבע מועד חדש)
לשמוע את הסיפור שלי ולחשוב שוב אם המושג הזה פוגש אותי לדעתה באיזשהו אופן.






2 בדצמבר 2017

פוסט על עוגת שמרים





לפני 6 שנים התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. תחביב שהתפתח לצד עולם ההשמה וגיוס העובדים ששחיתי בו.
כתבתי מנקודת מבט של אמא שעושה צעדים ראשונים במטבח. זה היה מקום הראשון שהתחלתי להשמיע קול. את הקול שלי. לא היתה שום אג'נדה. שום מטרה לקדם. שום תכנון ותוכנית עבודה לטווח הארוך. היה רק אותי וכל מיני חוויות שרציתי לתעד. בתוך התקופה הזו למדתי קונדיטוריה ותחום האוכל תפס נפח גדול ומשמעותי מחיי עד שהפכתי ממגייסת למבשלת. והבלוג הזה עבר שידרוג אבל שמר על אופיו האישי. ויום אחד מישהי אמרה לי כמה חבל שאני לא מנצלת את הנכס הזה לצורך קידום העסק שלי ועניתי לה שזה לא הקטע שלי. הבלוג נותן לי מקום לביטוי עצמי ולא הייתי רוצה להכניס לתוכו פעלולי שיווק. והמשפט שלה נשאר איתי וקצת בלבל למען האמת. וחשבתי שאולי היא באמת צודקת. אז התחלתי להכניס תכנים שקשורים לעסק והשתדלתי לשקף איפה אני ביחס לכל זה. לא תמיד חשפתי הכל. לא ידעתי למי אני כותבת ולא רציתי להכביד.

ואז עשיתי עצירה. ככה, כמו שזה נשמע - לחתוך בבשר החי.
הפסקתי פעילות עיסקית לחלוטין ולא כתבתי כאן הרבה מאוד זמן. זאת היתה תקופה של בירור זהות וחקר עצמי
וידעתי שרק כשאכיר את הצרכים והרצונות האמיתיים שלי אצליח ליצור סינרגיה בין הערכים שמניעים אותי. והיו ימים שהרגשתי תקועה, שהיצירתיות נעלמה ממני ואין לי מושג איך מתקדמים ואיך חוזרים למקום שעצרתי. אבל ככל שעבר הזמן וההתנגדות ירדה, גיבשתי זהות חדשה ונכנסתי לכאן. לבלוג. וראיתי כמה זזתי ממנו וכמה התקדמתי. והוא היה מקסים ונוסטלגי ומרגש אבל כבר לא מאפיין אותי ואת מה שהניע אותי להתחיל לכתוב בו מההתחלה. ולא ויתרתי, הכרחתי את עצמי להעמיד חצובה ומצלמה ולצלם. וכתבתי פוסט ועוד אחד ועוד כמה. וכשבאתי ליצוק את התוכן לתוך הבלוג העלתה בי התנגדות והרגשתי שבא לי לכתוב לכם על דברים אחרים שלא קשורים לאוכל ואני לא יודעת אם זה מתאים. ואולי לסגור את הבלוג הזה ולפתח חדש? אין לי תשובה עדיין אבל אני יודעת לומר שהנטיה שלי לכתוב השתנתה ועכשיו היא מנקודת מבט של אישה שבחרה בחירה מודעת לעשות עצירה. ובא לי לכתוב לכם מה המשמעות שלה בחיי היומיום, לשקף ולתעד מציאות אחרת ממה שהייתי רגילה אליה. בלי להרגיש מחויבת לפרסם מתכון. זה הקול, החדש ישן שלי שמצאתי. ואולי יקח לי זמן והפוסטים שלי יהיו מישמש של אוכל ומחשבות ואולי זה יהיה רק אוכל או רק מחשבות. ומה שזה לא יהיה זה יהיה מהמקום הכי כן ואמיתי בתוכי.

ועד שאחליט מה לעשות בעניין אני מצרפת מתכון של עוגיו.נט המעולה שניתקלתי בו באינסטגרם השבוע והעלה ליבי חשק לאפות - עוגת שמרים מופלאה שכשטעמתי ממנה קראתי לה היוש עוגה מוגזמת! היא הכי מוגזמת בקטע טוב כמובן.
הבצק לא שמן כל כך ואיפשר לעבוד איתו ללא התפחת לילה בקירור שזה אחלה למתקשים לדחות סיפוקים אבל המלית - OMG - מלית נוטלה ושוקולד לבן - שהעניקה עסיסיות  אפילו יום אחרי וכשהבנות חזרו מבית ספר אמרתי להן "בנות, אתן לא מבינות איך הגזמתי היום... והסכמתי על צהרים צמחוני רק כדי שיוכלו לטעום גם מהפלא הזה לא לפני שלקחתי את החתיכה המוגזמת הזאת וחציתי לשתיים ושלחתי חצי ממנה לאחותי. בקיצור, אם כבר להגזים בחיים המוגזמים האלו, העוגה הזו היא אופציה לא רעה בכלל

עוגת שמרים נוטלה עם שוקולד לבן - אני אפיתי בבקה אחת אבל במקור נטלי ממליצה על שתי עוגות אינגליש קייק

לבצק שמרים:

530 גרם קמח
8 גרם שמרים יבשים (או 25 גרם שמרים טריים)
75 מ"ל חלב 3%
100 מ"ל יוגורט 1.5% טבעי
3 ביצים M
100 גרם סוכר
קורט מלח
1 כפית תמצית וניל
100 גרם חמאה רכה חתוכה לקוביות

למלית נוטלה ושוקולד לבן:

1/2 צנצנת ממרח נוטלה
200 גרם שוקולד לבן קצוץ גס
להברשה:
1 חלמון
2 כפות חלב

אופן ההכנה:

  1. בצק: בקערת מיקסר עם וו לישה שמים יחד קמח, שמרים, חלב, יוגורט, ביצים, סוכר, מלח, וניל ולשים 8 דקות עד קבלת בצק אחיד שנדבק לקערת המיקסר. מוסיפים קוביות חמאה ולשים עד שהיא נטמעת ומתקבל בצק אחיד ומעט דביק.
  2. מניחים לבצק לתפוח בקערה גדולה מכוסה במגבת לחה עד שהוא מכפיל את נפחו. 
  3. מוציאים מהבצק את האוויר ומחלקים לשני חלקים.
  4. מרדדים כל חלק על משטח מקומח היטב לעלה בעובי 1/2 ס"מ ומורחים מחצית מכמות הנוטלה ומפזרים מחצית מכמות השוקולד הלבן. מגלגלים לרולדה הדוקה ומלפפים ליצירת בורג. שמים בתוך תבנית משומנת.
  5. מתפיחים מכוסה במגבת לחה, עד כמעט הכפלת נפח.
  6. מחממים תנור ל-160 מעלות.
  7. מברישים בתערובת החלמון-חלב. אופים במשך 30-35 דקות או עד השחמה
  8. מצננים מעט בטמפרטורת החדר ומגישים.

והנה המתכון המקורי של נטלי כאן







    22 בנובמבר 2017

    בלי סיר לחץ



    השבוע הגעתי לכלים.
    הקטגוריה שחששתי שיהיה לי קשה להתמודד איתה. יש לי כלים בכל פינה בבית וכאלה שאספתי במשך עשור.
    עד לא מזמן תליתי את האובססיה הזו לכלים בעיסוק שלי - המטבח. אבל זה מזמן לא באמת העסק או כי אני אוהבת לארח. פשוט אהבתי הרבה מהכל - הרבה בגדים, הרבה נעלים, הרבה כלים ולא שבעתי. יש איזה משפט בגמרא שאומר שדירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם. נשמע סבבה, רק כשכל היופי הזה פוגש נפש אגרנית זה פחות מרחיב, יותר מכביד.

    השיטה של מארי קונדו שכתבתי עליה בפוסט הקודם פשוט גאונית. יכול להיות שנפגשתי איתה בסטטוס יותר בשל ועדיין, יש משהו מאוד פשוט ונגיש בשיטה שלה - סידור לפי קטגוריה ולא לפי מקום כי לבני אדם ( מסתבר שאני לא היחידה ) יש נטיה לאחסן פריטים מאותה קטגוריה בכמה מקומות בבית (בגדים, משחות וכו)  וכשממפים לפי קטגוריה ומאחסנים את כל הפריטים מאותה קטגוריה במקום אחד יודעים בדיוק מה יש, קל יותר לשמור על סדר והכי חשוב זה נגיש לילדים.
    לדבריה, חפצים שלא נמצאים בשימוש, לא מקבלים חיות מעצם השימוש, נשארים תקועים ומייצרים תקיעות מסויימת שמשפיעה באופן ישיר על דיירי הבית. היא קוראת ללקוחות שלה להשאיר רק חפצים שמרגשים ומשמחים אותם.

    בקיצור, הגעתי לכלים ! ארון הויטרינה שלי היה הדבר הראשון שהפך למיותר ולא נחוץ יותר כי יש בו כלים שאני משתמשת בהם פעם באף פעם, יענו ליופי - אאוט !

    הבא בתור היה הארון הפינתי הארור של המטבח - אוווח כמה אני מתעבת את זה שתכנן ככה את המטבח ... אפס גישה בסולם התסכול שלי בכל פעם שאני צריכה איזה כלי משם.  הוא כזה עמוק שחצי גוף שלי נכנס עם יד ישרה ועדיין יש לי מקום לנוע בחופשיות. ולא, אין לי קרוסלה שכנראה בכל מקרה היתה קורסת מעומס כלים

    כלי הראשון שנתקלתי בו היה סיר לחץ. סיר כבד של סולתם שקניתי בתור כלה טריה כשלא ממש ידעתי את רזי המטבח וכל הדודות שהתייעצתי איתן לגבי מתכונים אמרו שהוא יעשה פלאים לצלי בשר, ואיזה כלה לא רוצה להפציץ עם צלי בשר??

    בקיצור, נקנה והיה בשימוש פעם אחת יותר מידי. לא רק שטינף את הכיריים וכל המסביב, גם השאיר אותי בתעוקה כשהשמיע קולות של מעבורת חלל. נכנסתי ללחץ מסיר לחץ.
    מאז הוא מונח בארון בפינה, שיחשוב טוב על מה שהוא עשה ואני למדתי להכין צלי פצצה לבד
    סיר כל כך מיותר ברפרטואר הסירים שלי. לא מאפשר גישה לתבשיל, מכבס כל קטניה ופיסת בשר, בקיצור השתלט עלי - אאוט !

    ישבתי למיין כלי כלי והשארתי רק מה שנמצא בשימוש יומיומי.
    ישבו לי בארונות סירים וקערות הגשה במשקל גבוה ממני. כל מיני כלים יפים ולא שימושיים בעליל, כל מיני גד'טים..
    הפתיע אותי שלא רק שלא היססתי, אלא שלא יכולתי להפסיק לשחרר. 
    ועכשיו שהמטבח מאוורר התאהבתי בו מחדש:-)

    הנה מתכון שקיבלתי כשרק התחתנתי, רק את הסיר שחררתי .


    מרק בשר ושעועית תמני - 4/5 מנות

    500 ג בשר לגולש
    2 בצלים קצוצים דק
    4 גבעולי סלרי קצוצים
    6 שיני שום כתושות
    4 תפוחי אדמה חתוכים לקוביות
    צרור עלי סלרי
    צרור עלי כוסברה
    1 עגבניה מרוסקת
    1 כוס שעועית לבנה שהושרתה לילה בהרבה מים
    1 כף חוויג למרק
    2 כפות רסק עגבניות 
    1 כפית כמון
    2 כפיות מלח
    ליטר וחצי מים +/-

    איך עושים?

    - שמים את הבשר והמים בסיר ומביאים לרתיחה. מקפים הקצף שנוצר עד שהמים צלולים. מוסיפים שעועית ומבשלים שעה.
    - במקביל, מטגנים בצל, סלרי ושום להשחמה- מוסיפים את השום בסוף שלא יחרך.. מצננים מעט וטוחנים במעבד מזון יחד עם עלי הסלרי והכוסברה עד שמתקבלת סוג של מחית ( טריק שלימדה אותי הטבחית של הפנימיה שלי מהפוסט הזה ) זה נהדר לילדים שלא אוהבים עלים או חתיכות בצל צפות במרק.
    - אחרי שעת בישול מוסיפים לסיר את רסק העגבניות, העגבניה המרוסקת, תפוחי האדמה ומחית הבצל. מתבלים ומבשלים עוד שעה. אם צריך מוסיפים מעט מים. המרק צריך להיות סמיך ובכלל הסוד במרקים הוא לא לשים הרבה מים, דבר שישמור על יחס תיבול נכון וטעם מרוכז.

    הכי טעים להגיש עם סחוג / חילבה ואורז לבן.