12 בדצמבר 2017

הסיפור שלי עם התקפי חרדה


זה היה מזדחל אלי לאט אבל ברגע שהתחיל, מסך שחור ירד לי על העיניים והנשימות שלי הפכו לשטוחות וקלות וידעתי שאצטרך לעבור דרך כל קשת התחושות שזה מביא איתו.
תחילה היה מתמקם הכאב מעל שד השמאלי במעין אזעקה מהבהבת. האזעקה הזו שלחה מסר לאותה נקודה בגב
וקראה לה להצטרף וכמה דקות אחרי זה הכתף והיד השמאלית הדהדו לתוכי. לתוך הכאב שלי.
ברגעים האלה שזה היה מתחיל ואלוהים היה יודע מתי יסתיים הייתי נטולת שליטה על הגוף שלי. הכאב היה כל כך חזק שפחדתי לנשום. התחלתי ללחוץ על כל מיני נקודות ביד שקראתי שאמורות לעזור לשחרר את הכאב, לרוב זה לא עזר. הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת שאני תולשת מעצמי את החלקים האלה של איזור בית החזה השמאלי הכתף והיד, רק שהכאב יפסיק. חוסר אונים מוחלט ופחד שאני לא אצליח להתגבר עליו. שאני אמות. ברגע שבן הזוג שלי נכנס הביתה ביקשתי שילחץ לי על הנקודה הכואבת בגב והיה ברור  שאני לא זקוקה לעיסוי/מסז'/מגע מפנק אלא ללחיצה ממוקדת ואגרסיבית, שתצליח להתגבר על הכאב של ההתקף הזה. התקף החרדה שלי.

ההתקפים האלו התחילו אצלי בגיל יחסית צעיר, כשהייתי בת 15 בערך, אולי קודם אפילו.
היו תקופות שהם הופיעו בתדירות גבוהה והיו תקופות של פעם ב...
עשיתי בדיקות וצילומים וכשקיבלתי תשובה שפיזית אין לי כלום ירדתי מהעניין. לא המשכתי לרופאים או רפואה אחרת שיסבירו לי מה קורה לי. איכשהו, סדרי העדיפויות שלי היו שאת הדברים החשובים שלי השארתי לפעם באף פעם. זה בדרך כלל קורה לאנשים שלא רואים את עצמם כחשובים. אז השארתי את זה אצלי וניסיתי להבין מה קורה לגוף שלי ובעיקר מה הטריגר שמייצר אצלי תגובה פיזית קשה. וכשניתחתי ובחנתי כל התקף - את מידת החוזק שלו והאורך ומתי הוא התרחש גיליתי שאלו התקפי חרדה, ושהם מתרחשים כשאני במצב של לחץ, מתח או פחד ממשהו.

ככל שקראתי ולמדתי על זה הבנתי שקצב החיים בעולם המודרני הולך נגד הגוף שלי.
משום שבשעת לחץ הגוף שלי נכנס למצב "הילחם או ברח" - Fight or Flight

בויקיפדיה מופיע ש"הילחם או ברח" הוא מונח המציין תבנית של שינויים גופניים, כחלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, אשר מכין את האדם או את בעל-החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית ע"י הפרשת הורמונים מסוימים המשפיעים גם על האופן שבו אנחנו מגיבים ללחץ.

עיקר תפקידה של מערכת העצבים שלנו הוא שמירה על בריאות הגוף, איזון פעילות מערכות הגוף ושימור אנרגיה לאורך זמן ומצד שני הכנת הגוף לפעילות הישרדותית קצרת זמן במחיר תשלום גבוה

עם כל החשיבות בפעילות גוף תקינה להישרדות לטווח ארוך, היא אינה חשובה במקרה שהגוף מזהה סכנה הדורשת פעולה מידית.

למען פעולה כזאת, במצב של לחץ או בעיתות חירום אל מול איום פתאומי וקיומי מערכת העצבים אחראית להפעיל את תגובת "הילחם-או-ברח" המנתבת מחדש את מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים להכרעתו של המצב על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות המיידית.


איך זה בא לידי ביטוי?

שינויים קיצוניים בגוף, שינויים בזרימת הדם לטובת שרירי השלד בעבור השגת כוח ותגובה מהירה, העלאת הדופק, לחץ הדם ורמת הסוכר בדם, הרפיה של שרירי הנשימה, הפרשת אדרנלין, הרחבת אישונים ועוד.
לאדרנלין השפעות מנטליות וקוגניטיביות נרחבות - הוא פוגע בכושר הריכוז ומקשה על חשיבה צלולה ומעמיקה, וכן הוא מחדד את התפיסה החושית וגורם לאדם מודעות גבוהה יותר לתחושותיו הגופניות.


ומה זה אומר בפועל?

שהיום, במאה ה 21, האיומים על חיינו שונים מהתקופה שאנשים חיו במערות ודאגו שחיה לא תטרוף אותם או אויב לא יפלח להם את הגוף עם כידון, שאז המנגנון שמרכז את הכח בידיים וברגליים הגיוני ומועיל...
האיומים שהכניסו אותי למצב "ברח או הילחם" היו :

- פחד מהלא נודע
- מילה שחברה זרקה לי או בן הזוג או כל אחד
- הרגשה שמישהו חושב עלי משהו לא טוב או לא אוהב אותי
- תחושת חוסר שביעות רצון שלקוח הראה לגבי שירות/מוצר שלי
- תחושה פנימית שאני לא מספיקה דברים
- מחשבות על איך עולם תופס את התפקוד/העבודה שלי
- פרפקציוניזם - רצון לשלוט בכל סיטואציה ושינויים לא צפויים

אלו חלק מהדברים שבגללם חוויתי התקפי חרדה אבל אתן מוזמנות להוסיף גם משלכן.... :-)

זה אומר שבזמן לחץ ומתח הגוף שלי פועל נגדי. הנטייה שלי היא להפסיק לנשום, וכל באנרגיה מתרכזת לי בידיים וברגליים (למה זה טוב בדיוק????) ובסיטואציה הזו אין לי שום סיכוי לנצח את הלחץ, לחשוב בהיגיון ולהשתחרר מזה.
אני קופאת במקום.

אתם קולטים??

שוב !

ברגע כזה שאני מרגישה לחץ/פחד/פתח שהגוף שלי מזהה כסכנה הוא פועל לפי חוקים שלא רלוונטים לחיים היום. הוא מנטרל את כל המערכות החיוניות לתפקוד מחשבתי ופתרון בעיות כמו מערכת הנשימה למשל ומרכז את כל האנרגיה בידיים וברגליים שלי. הוא משקיע נגד עצמו כי ברגע שאני לא נושמת כמו שצריך ומזרימה חמצן למח ולשאר האברים בגוף אני בעצם מנטרלת את עצמי מתפקוד אפקטיבי.


ההבנה הזו היממה אותי.

בטח קרה פעם שמישהו אמר לך ברגע של לחץ: "קחי שתי דקות להרגע". לי זה קרה יותר מפעם אחת.
אף פעם לא עצרתי לחשוב מה המשמעות של הפעולה הזו שאני עושה.לנשום היה כל כך קלישאתי בעיניי שכשכבר הסכמתי לעצור ולנשום, הייתי מכריחה את עצמי להכניס ולהוציא אויר. פייק. פשוט כי התרגלתי לומר ולחיות את המשפט
'שיאוווו אני לא נושמתתתתתתתתתתת' מכירה אותו?!

אבל כמו בכל דבר חדש בחיים, התאמנתי גם על לנשום - יש כאלה שקוראים לזה יוגה, יש כאלה שיוצאים להליכה. אני יושבת על כיסא ומתרגלת הכנסה והוצאה של אויר. זה לא שההתקפים האלו נעלמו מחיי לגמרי - ממש לא!  רק לפני חודש חוויתי אחד ארוך כשנעצתי ביומן תאריך למפגש של בראשית הייתי אני. פחדתי לא להיות  במיטבי וניסיתי להבין כל אותה העת איזה ערך אני נותנת למי שישמע והרגשתי את הלחץ עולה בי ונותן את שלו בדמות התקף. ואחרי שדיברתי עם חברה והבנתי מה קורה עשיתי שני דברים:

1. התיישבתי לנשום. הפעולה המדיטטיבית הזו עזרה לי להרגע מצד אחד ומצד שני שמרה את הגוף שלי במצב אופטימלי - בחדות ובהירות מחשבה וברגע שאלו התקיימו התשובות הגיעו מאליהן, מתוכי.
2. שחררתי את המחשבה והתעסקות במה יקחו ממנו אלו שיבואו למפגש. החלטתי לבוא ולהציג את הסיפור שלי והתהליך שלי כמו שהוא ואם מתוך כך יפלו להן אסימונים, עשיתי את שלי. זה הוריד ממני המון לחץ שעסק בשומעות ולא בי בכלל.

התוצאה של שני הדברים שעשיתי היתה שהגעתי למפגש הזה בהתרגשות אבל מחוברת ובבטחון עצמי וזה השתקף מהמשוב שקיבלתי מכל מי שנכחה ונכח באותו הבוקר.
החקר והלימוד העצמי הזה מוריד לאט ובהדרגה את ההתקפים האלה וממזער את ההשפעה שלהם עלי, גם כי הורדתי הילוך ואני לא דורשת מעצמי יותר משאני מסוגלת וגם כי פשוט אני מצליחה לזהות מה קורה כשזה כבר קורה.

מה שלא יהיה שמלחיץ אותך, קחי לך שתי דקות לנשום. אני יודעת שזה קשה אבל ממש תנסי להתנתק בשתי דקות האלה.
תתרכזי רק בלהכניס ולהוציא אויר ותתני לגוף שלך להרגיש ולעבוד.
תביני שבכדי להיות במקסימום שלך את חייבת להשקיע בעצמך. וזה אמור לכבד את עצמך ואת הגבולות והכוחות שלך.

לו ידעתי את כל זה בגיל צעיר יותר הייתי חוסכת לי, בלי להגזים עשרות שעות של התקפי חרדה, פחד ולחץ.
ומהנקודה הזו שבה הבנתי שהגוף שלי הוא מכונה גאונית ונועד לשמור עלי, כל שנותר לי הוא להסתנכרן אליו ולמה שהיה אמור להיות מההתחלה. לפי הטבע.

תמונה מפינטרסט

מזדהה? תגובה ממש תשמח אותי :-)







2 תגובות:

עינת ספקטור אמר/ה...

קראתי בשקיקה.
רק רוצה לומר לך שההחלטה שלך להחיות את הבלוג כל כך משמחת אותי. בשבילי, בשבילך.

ליהי עראסי אמר/ה...

תודה עינתי, חזרתי וזה לא הרגיש בבית כל כך.. ובלוג זה בית , לא? הרגשתי שאני חייבת לכתוב על דברים שבוערים בי. ובאמת זה ממש מחייה ואני מרגישה הכי בבית שיש :-) נ.ב - כתבתי על הדילמה של שינוי תוכן בפוסט על עוגת שמרים אם מעניין אותך לקרא. אהובתי, תודה על על מילה ומילה. שלך, ליהי